<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנת בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנת בכסף ובשטר ובביאה, בכסף בית שמי אומ' בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומ' בפרוטה ובשוה פרוטה, וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסור האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנת בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. פי' האשה נקנת להיות מקודשת בכסף שיתן לה כסף או שוה כסף, או בשטר שכתב לה על הנייר הרי את מקודשת לי ונתנו לה לשם קידושין, או שבא עליה לשם קידושין ואמ' לה התקדשי לי בביאה זו. וקונה את עצמה להיות ברשותה להינשא לכל אדם בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנת ליבם בביאה להיות כאשתו ולגרשה בגט ולהחזירה, אבל קידושי מאמר אין קונין בה מן התורה, אלא מדרבנן לפוסלה על האחין ואם בא לפוטרה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. וקונה את עצמה בחליצ' ובמיתת היבם, האי קונה את עצמה דיבמה לא דמי לקונה את עצמה דאשה, דההוא קאי אלאחר שניקנת לבעלה, והאי קאי קודם שנקנת ליבמה, דאי לאחר שנקנת לו בביאה הרי היא ככל הנשים, ומיפטרא בגט ולא בחליצה.
<h2>דף ג.</h2>
מניינא דרישא למעוטי מאי, ומניינא דסיפא למעוטי מאי, מנינא דרישא למעוטי חופה. פי' שאם פירש טליתו עליה לשם קידושין לא קנאה ולרב הונא דאמ' [ה' ע"א] חופה קונה מקל וחומ' למעוטי חליפין, סד"א הואיל וגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקנייא בחליפין קמ"ל, ואימ' הכי נמי, לא ס"ד חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה. אי קשיא ואם נתן אדם סודר לאשתו שיש בו שוה פרוטה אע"פ שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת, והרי יש כאן שוה פרוטה, וכיון דנקיטא ביה שלש על שלש והיא רשאית לפוסקו אמאי אינה מקודשת, ואע"פ שהיא מחזירתו ואם היא רוצה הוא שלה, וגם אם קידשה במנה (ואע"פ) ואחרי כן היא מחזירתו לו מרצונה כלום יש לומ' שאינה מקודשת. נראה לי שאם בזה הסודר בלבד נתרצת לו לקדשה אע"פ שהזכיר לה שם חליפין מקודשת היא, והכא במאי עסיקינ' כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנו לה עכשיו אלא התפישה את הסודר שנתקדשה לו ולא תוכל לחזור בה, והוא יתחייב ליתן לה מנה לאחר זמן בכי האי גונא ודאי אינה מקודשת, כיון שלא נתרצת להתקדש לו אלא במנה, ומנה אין כאן. ואע"פ שבשדה קונה הסודר, שאם מכר לו שדה במנה ולא נתן לו המנה שיקנה בכסף ונתן לו את הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה את השדה והוא חייב ליתן לו את המנה לאחר זמן, ואלה הן חליפין שקונין בכל מקום ומקיימין את המכירה, כדכת' על הגאולה, ואמרי' בפ' הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] גאולה זו מכירה, שאע"פ שאין כאן לא כסף ולא שטר ולא חזקה קנאו בסודר מה שאין כן באשה, וטעמ' דמילתא כדמפרש דכיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה לא מיקניא נפשה בפחות משוה פרוטה להתקדש לו שלא תוכל לחזור בה, וכיון דבפחות ליתנהו בשוה פרוטה ליתנהו שאין גזירה שוה למחצה ואינה מקודשת עד שיתן לה את המנה.
<h2>דף ג:</h2>
מניינא דסיפא למעוטי חליצה, סד"א תיתי בקל וחומר מיבמה, ומה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה, זו שיוצאה בגט אינו דין שתצא בחליצה קמ"ל. ואימ' הכי נמי, אמ' קרא [דברים כ"ד] ספר כריתות, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.
בכסף, מנלן. ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוי, אמ' רב הונא אמ' רב דאמ' קרא [שמות כ"א] ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב.
<h2>דף ד:</h2>
ותנא מייתי לה מהכא, כי יקח איש אשה [דברים כ"ד], אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומ' [בראשית כ"ג] נתתי כסף השד' קח ממני. ובעלה מלמד שנקנת בביאה. ומנין שאף בשטר ת"ל [דברים שם] ויצאה והיתה, מה יציא' בשטר אף הוויה בשטר.
<h2>דף ה.</h2>
אמ' רב הונא חופה קונה מקל וחומר, ומה כסף שאינו גומר (אחר כסף) קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה. אמ' רבה שתי תשובות בדבר, חדא דשלש במתני' תנן ארבע לא תנן, ועוד כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין, וכי דנין חופה שלא על ידי קידושין מחופה שעל ידי קידושין. אמ' ליה אביי דקא אמרת שלש תנן ארבע לא תנן, מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני, ודקא אמרת כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין, רב הונא נמי הכי קאמ' ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה, חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה. ואי קשיא והא אמרי' בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ז ע"ב] אמ' רמי בר חמא יש חופה לפסולות באנו למחלוקת ר' מאיר ור' אלעז' ור' שמע', לר' מאיר דאמ' קידושי' פסלי חופה נמי פסלא כול', עד וממאי ודילמ' עד כאן לא קאמ' ר' מאיר התם אלא בקידושי' דקנו לה, אבל חופה דלא קני לה לא, אלמ' פשיט' לן דחופה לא קניא. תשובה לעולם איתה לדרב הונא, אלא התם דחויי הוא דקא מדחי ליה דילמ' עד כאן לא קאמ' ר' מאיר אלא בקידושין דקנו אבל חופה אימ' לך לא קניא, וליתה לדרב הונא, ולא גרסי' דלא קניא, אלא לאו קניא והם דברי (הרויחא) [הדוחה] שלא נדמה חופה לקידושין.
<h2>דף ה:</h2>
ת"ר כיצד בכסף, נתן לה כסף או שוה כסף ואמ' לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו הרי זו מקודשת, אבל היא שנתנה לו ואמרה לו הריני מקודשת לך הריני מאורסת לך הריני לך לאינתו אינה מקודשת, מתקיף לה רב פפא טעמ' דנתן הוא ואמ' הוא, הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קידושי, אימ' סיפא אבל היא שנתנה לו טעמ' דנתנה היא ואמרה היא דבענן כי יקח איש (ולא שיקיח) שיתן האיש ולא שתתן האשה, הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושי, הכי קאמ' נתן הוא ואמ' הוא הוו קידושי אבל נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולא הוו קידושי, ואיבעיתימ' נתן הוא ואמרה היא ספיקה היא וחיישינ' מדרבנן. פי' שיש לומ' קידושין הן דומיא דשדה, שאם נתן הלוקח הכסף בין אם המוכר אמ' לו שדי מכורה לך בין אם הקונה אמ' לו שדך מכורה לי במנה זה וקיבל המוכר קנה, או דילמ' יש לומ' שני הכא דכת' כי יקח איש שכל הלקיחה יעשה האיש בין הנתינה ובין האמירה. ודוקא נתן הוא ואמרה היא הוי ספיקא וחיישינן מדרבנן, אבל נתנה [היא] ואמ' הוא אין כאן בית מיחוש, אך אם היה אדם חשוב ואמ' לה בההיא הנאה דקא מקבילנא מתנתיך מיקדשת לי כדבענן למימר לקמן [ז' ע"א].
אמ' שמואל בקידושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמ' לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו הרי זו מקודשת, הריני אישיך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש, וכן בגירושין נתן לה גט ואמ' לה הרי את מושלחת הרי את מותרת לכל אדם הרי את מגורשת הרי זו מגורשת, איני אישיך איני בעליך איני ארוסיך אין כאן בית מיחוש. פי' כל הלשונות הללו שבגט אין צריך הבעל לאומרם בפה אלא האי [אמר] כתב הוא שאמ' לכתוב בגט כך, שאם בגט לא היה כתוב אינו מועיל דיבורו שאומ' לה כלום דבספר מתגרשת ולא בדברים, וכיון שבגט הוא כתוב זה הלשון אין צריך לומ' לה בפה אלא הרי זה גיטיך ותו לא, כדתנן בכמה מתני' ומתנייתא, ולא דמי גט לקידושין, דגט הלשון כת' בתוכו והילכך אין צריך לומ' לה בפה אלא הרי זה גיטיך, ואם לא היה כת' בתוכו ואמ' לה בפה אינו כלום דספר בענן, אבל בקידושין הכסף שהוא נותן לה אינו כתוב בו שום דבר, הילכך צריך שיאמר לה בפה הרי את מקודשת לי, ואם אמ' הרי זה קידושיך לא אמ' כלום, כיון שאין כת' בו דבר, דקידושין הוא לשון הקדש ומה דיבור הוא זה שאומ' לה זה יהיה ההקדש שלך, הילכך צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בזה, אך אם קידש' בשטר וכתוב בתוכו הרי את מקודשת לי אומ' לה בפה הרי זה קידושיך כמו הרי זה גיטיך.
אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים. פי' בית יד אחיזת הדיבור אע"פ שאינו מוכיח אחיזת לשון גמור כי הכא דאמ' הרי את מקודשת ולא אמ' למאן הויין ידים ואמרי' לדידיה קידשה, והתנן האומ' אהא הרי זה נזיר, והוינן בה ודילמ' אהא בתעני' קאמ', ואמ' שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו, פי' דודאי אהיה אף אני כזה קאמ', טעמ' דנזיר עובר לפניו, הא לאו הכי לא, הכא במאי עסיקי' דאמ' לה לי, אי הכי מאי קמ"ל, הני תרי לישני' בתראי קמ"ל, גבי קידושין הריני אישיך דכת' [דברים כ"ד] כי יקח ולא שיקיח את עצמו, וגבי גירושין איני אישך דכת' [שם] ושילחה ולא שישליח את עצמו, וכי דמתרצינן בקידושין דאמ' לה לי הוא הדין נמי דבענן לתרוצי גבי גט דכתב לה ממני, דבתרתי פליג ר' יהודה עם ת"ק דאמ' גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, ר' יהודה אומ' ודן דיהוי ליכי מינאי, דת"ק לא בעי לא ודין ולא מינאי, דקסבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ור' יהודה דסבר (הו) לא הויין ידים בעי ודין ובעי מינאי, וכך הוא ממני בגט כמו לי בקידושין, והכי אמרי' בריש נדרים [ה' ע"ב], איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמ' הויין ידים ורבא אמ' לא הויין ידים, ואמרי' לימ' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קמיפלגי, דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומ' ודן דיהוי ליכי מינאי כול' אביי דאמ' כרבנן, אלא רבא לימ' כר' יהודה סבירא ליה, אמ' לך רבא אנא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא בענן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו, אבל בעלמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. פי' זה הלשון מוכיח שחולקין רבנן ור' יהודה במינאי, דר' יהודה סבר לא די לנו שיאמר לה הרי את מותרת לכל אדם בלבד, שאינו מוכיח מי הוא המתירה דומיא דהרי את מקודשת, שאם לא אמ' לה לי אינה מקודשת שאינו מוכיח מי הוא המקדש, הילכך צריך שיכת' ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין שיוכיח כי הוא המגרש, ורבנן סברי לא בענן ידים מוכיחות אלא די לו שיכתוב הרי את מותרת בלחוד, דסתמא דמילתא מיניה קאמ', והשתא אמ' רבא דדוקא גבי גט פליגי רבנן ולא בעו דליכתוב מינאי, משום שהדבר ידוע שאין אדם מגרש אשת חברו, וכשכתב לה הרי את מותרת הדבר ידוע שהוא המתירה, שאם לא יתירנה הוא מי יכול להתירה, אבל גבי קידושין אם לא אמ' הרי את מקודשת לי אלא הרי את מקודשת סתם יש לומ' לאחר קאמ'. ואי קשיא דהכא מוכח דבמינאי פליגי ובפר' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] בדוכתיה אמרי' במאי קמיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מילתא דבההוא גיטא מגרש לה, ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, וטעמ' דכתב לה ודין, אבל לא כתב לה ודין אמרי' בדיבורא בעלמ' הוא דמגרש לה וגיטא ראיה בעלמ' הוא, אלמ' דודין פליגי לחוד, והכא משמע דבתרתי פליגי. תשובה בתרתי פליגי בודין ופליגי נמי במינאי, והכא מפרש חדא, ובודין נמי סבירא דעד כאן לא פליגי רבנן אלא בודין משום דמוכח' מילתא דכיון דגיטא יהיב בידה ואמ' לה הרי זה גיטיך דבספר מגרשה ולא בדיבור בעלמ', אבל בעלמ' מודו דבענן ידים מוכיחות, ור' יהוד' סבר אע"ג דאמ' לה הרי זה גיטיך (דבספר מגרשה ולא בדיבור בעלמ') משמ' דלא יהביה לה אלא לראיה בעלמ'.
<h2>דף ו.</h2>
ת"ר הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי מקודשת, הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת, תניא האומ' לקוחתי הרי זו מקודשת משום שנ' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה.
תנן התם היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה נתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש, ר' יוסי אומ' דיו, ר' יהודה אומ' צריך לפרש, אמ' רב הונא אמ' שמואל והוא שעסוקין באותו ענין. פי' האי דקאמ' ר' יוסי דיו הוא שיהו עסוקין באותו ענין עד שעת נתינה. ואמ' רב הונא אמ' שמואל הלכה כר' יוסי, אמ' ליה רב יימר לרב אשי הא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין אל יהא לו עסק בהן, אפי' לא שמיעא ליה הא דרב הונא אמ' שמואל, אמ' ליה אין הכי נמי.
<h2>דף ו:</h2>
אמ' אביי המקדש במלוה אינה מקודשת. פי' הלוה לה מנה ולאחר זמן אמ' לה התקדשי באותו מנה שהלויתיך ויהיה מחול לך בקידושייך אינה מקודשת, דקיחה קיחה ילפינן משדה עפרון, ובענן דיהיב לה כסף בשעת קידושין, ומלוה להוצאה ניתנה ואינם בעין ומעות אחרים חייבת לו, ונמצא שאינו נותן לה כלום בשעת הקידושין, הילכך במחילת המלוה אינה מקודשת דבענן מתן דמים בשעת קידושין וליכא. בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית, האי הנאת מלוה היכי דמי, אילימ' דאוזפה ארבעה בחמשא האי ריבית מעלייתא היא, ועוד היינו מלוה. פי' הילוה לה ארבעה דינר' בחמשה ואחרי כן אמ' לה התקדשי לי בדינר חמישי של ריבית שאת חייבת לי, זו היא ריבית גמורה היא, והיאך קורא אותה הערמת ריבית, ועוד הינו מלוה, שהרי אותו הדינר החמישי אינו בעין שיתנהו לה עכשיו, אלא חייבת היא לו, ועכשיו הוא מוחלו לה והינו מלוה. לא צריכה דארווח לה זימנא. פי' כגון שהגיע זמן המלוה ואמ' לה באותה פרוטה שהיית נותנת או לי או לאדם אחר שיפייסני להרויח לך הזמן ולהמתינך עד זמן פל' תהיי מקודשת לי הויא מקודשת, שאותה הפרוטה בעין היא שהיתה צריכה ליתן ואינה נותנת, והערמת ריבית הוא דהויא ולא ריבית גמורה דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה, וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמ' לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה זו דהשתא הוא (דהויא) דיהיב לה הך פרוטה דבעיא למיתב לפיוסי דלימחול, אבל כי מקדש לה בעיקר המלוה דעתה אמנה ומנה אין כאן הילכך אינה מקודשת, אבל כשפירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון, והויא מקודשת. ורבינו יצחק זצוק"ל [רי"ף סי' תקע"ה] כתב הנאת מלוה היכי דמיא כגון דמטא זימנא למיגבי מינה ונקטא לה למלוה בידה למיפרעיה וארווח לה זימנא, ואמ' לה בההיא הנאה דמרווחנא לך עד זמן פל' מיקדשת לי, ואינו נר' לי פתרון זה, שאין הלשון מוכיח כן, שאילו הביאה לו המעות בזמנן ועוד הרויח לה זמן אחר הינו הלואה גמו', והוה ליה למימ' לא צריכא דאלוי לה ומקדשה באותה הנאה, ומה צורך (באותה) לכל זו הסיבה שתהיה חייבת לו מעות ותביאם ועוד ילום לה.
אמ' רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה את השדה, באשה אינה מקודש', לפדיון הבן אינו פדוי, בתרומה יצא ידי נתינה. פי' ומוכרה לכהנים והדמים שלו. ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, ותנן בבכורות [כ"ו ע"ב] הכהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להן תרומה בשכרן, ואם עשו כן חיללו, ועליו הכת' אומ' שחתם ברית הלוי. פי' מדאורית' בכל טצדקי דיהיב הויא נתינה, וחכמ' אסרו ליתן תרומה לכהן דבר שיגיע לו הנאה ולא שיתן לו בשכרו, ואף כאן כשנותן לו על מנת להחזיר אין לו לכהן שום הנאה ואע"ג דמדאוריתא [יצא מדרבנן] אסור לעשותו, מאי קסבר רבא, אי קסבר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אפי' כולהו נמי. פי' בכולהו קני בין בשדה בין באשה בין בפדיון הבן, ואי קסבר לאו שמה מתנה אפי' תרומה נמי, ועוד רבא הוא דאמ' מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דאמ' רבא הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא, אלא אמ' רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנת בחליפין, אמ' ליה הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי הכי אמרי' משמיה דרבא כוותך. פי' קנין סודר של חליפין דומה למתנה על מנת להחזיר שאוחז בו ומקנהו לו לפי שעה ומחזירו לו, וכל איסור החליפין הוא כמו שכתבתי לעיל [ג' ע"א] שיתנה ליתן לה מנה, ומקנה לה הסודר שלא יוכלו לחזור בהן כדרך שעושין במכירת שדה, להכי גזרינן הכא על מנת שתחזירהו לי שלא יהו קידושין, דמן דינא הוו קידושין יפים כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ודוקא כשמתנה עמה על מנת להחזיר לא הוו קידושי, אבל אם נתן לה סודר סתם וקידשה בו ולא הבטיחה שיתן לה דבר אחר, וכל סמך האשה הוא על אותו סודר בלבד הכי נמי דהויא מקודשת כדכתבית לעיל, ואע"פ שהיא החזירתו לו לאחר מיכן שכיון שנתנו לה קנאתו קנין גמור, אם היא רוצה להחזירו לו אין בכך כלום, ודין היה שיהו חליפין קונין באשה כשדה, כיון דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, אלא כיון דדין חליפין נוהג אפילו בדבר שאין בו שוה פרוטה, וחליפין פחות משוה פרוטה באשה אינן קונין, דאין הקש למחצה שנאמ' שיהו קונין אם (אין בהן) [הן] שוה פרוטה, אלא אין מקישין אשה לשדה בדין החליפין כלל בין שוין בין אינן שוין.
<h2>דף ז.</h2>
אמ' רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב, ערב אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה, האי איתתא נמי אע"ג דלא מטיא הנאה לידה קא מיקניא נפשה. פי' וצריך לומ' לה הרי את מקודש' לי במנה שנתתי לפל'. הא לך מנה והתקדשי לפל' מקודשת מדין עבד כנעני, עבד כנעני אע"ג דלא חסר מידי קני נפשיה [האי גברא נמי אע"ג דלא חסר מידי קני] לה להאי איתתא. פי' שלוחו הוא אלא שמקדשה משלו, ואע"ג דממונא לאו דמשלח הוא הויא מקודשת מדין עבד כנעני וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, שאחרים פודין אותו בממונן והוא פודה את עצמו ויוצא לחירות ואע"ג דלא (חזר) [חסר] איהו בהאי ממונא מידי. תן מנה לפל' ואיקדש אני לו מקודשת מדין שניהן. פי' האשה אמרה לראובן תן מנה לשמע' ואתקדש אני לו ושמע' עשאו שליח לראובן, ואע"פ שלא חיסר כלום משלו, אלא ראובן נתן המנה בעבורו הוו קידושין מדין עבד כנעני וראובן אמ' לאשה הרי את מקודשת בזה המנה שאני נותן לו, ואע"ג דלא מטא הנאה לידה דאיתתא, כיון שהיא ציותו ליתן אותו לשמע' היא מקודשת מדין ערב כדאמרן, והוא הדין נמי אם אמרה לו האשה לראובן תן מנה לשמע' ואתקדש ללוי אם עשאו לוי שליח לראובן מקודשת היא, שכיון שהאשה אומרת לו תנהו לפל' כך הוא כאילו נתנו בידה.
בעי רבא הילך מנה ואיקדש אני לך מהו, אמ' מר זוטרא משמיה דרבה מקודשת, ואסיקנא הכא באדם חשוב עסיקינ' דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרא ומיקניא ליה נפשה. פי' וצריך לומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת ממון שקיבלתי ממך. איתמ' נמי משמיה דרבה וכן לענין ממון. פי' קרקע שנקנה בכסף כל אילו שאמרנו שקונין לגבי קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני ומדין שניהן קונין נמי לגבי קרקע.
אמ' רבה התקדשי לחציי מקודשת, חצייך מקודשת לי אינה מקודש', אמ' ליה אביי לרבה מאי שנא חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת, דאשה אמ' רחמ' ולא חצי אשה, הכא נמי איש אמ' רחמ' ולא חצי איש, אמ' ליה התם איתתא לבי תרי לא חזיא אלא גברא מי לא חזי לבי תרי, הכי קאמ' לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא.
<h2>דף ז:</h2>
ההוא דקדיש בשיראי, רבא אמ' לא צריכי שומא, רב יוסף אמ' צריכי שומא, אי דאמ' לה בכל דהו דכול' עלמ' לא צריכי שומא. פי' התקדשי לי כמות שהן, אי דאמ' לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו, כי פליגי דאמ' חמשין ושוו חמשין רבא אמ' לא צריכי שומא דהא שוו חמשין, רב יוסף אמ' צריכי שומא דאיתתא לא פקיעא בשומא ולא סמכה דעתה, איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי דרב יוסף בעי שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ, ומסיק תלמ' והילכת' שיראי לא צריכי שומא.
<h2>דף ח.</h2>
אמ' ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים, מאי טעמ' כיון דאמ' לה מנה ונתן לה דינר כמאן דאמ' לה על מנת דמי, ואמ' רב הונא אמ' ר' כל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי. מיתיבי התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור בו אפי' בדינר האחרון הרשות בידו, הכא במאי עסיקי' דאמ' לה במנה זה. תניא התקדשי לי במנה זה ונמצא דינר אחד חסר או דינר אחד של נחשת אינה מקודשת, דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף, האי דינר של נחשת היכי דמי, אי דידעה ביה הא סברה וקבילה, לא צריכא דיהביה לה בליליא, אי נמי דשכיח ליה ביני זוזי, האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק הינו דינר של נחשת, אמ' רב פפא כגון דנפיק על ידי הדחק.
אמ' רבא אמ' רב נחמן אמ' לה התקד' לי במנה והניח לה משכון עליהן אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. פי' בענן שיתן לה כסף או שוה כסף, ואין כאן לא כסף ולא שוה כסף, שהרי המנה אין כאן והמשכון שנתן לה אינה רשאית למוכרו, ואין לה שום קינין עליו, אלא שהי' בוטחת בו שיתן לה המנה, והוה ליה כאילו אמ' לה הרי את מקודשת לי במנה שאתן לך מיכן ועד זמן פל' שאינה מקודשת, ואע"ג דיהיב לה לאחר זמן, כיון דבשעת קידושין לא יהיב לה מידי. איתיביה רבא לרב נחמן קידשה במשכון מקודש', התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק, דאמ' ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנ' [דברים כ"ד] ולך תהיה צדק', אם אינו קונה צדקה מנין, מיכן לבעל חוב שקונה משכון. פי' דוקא שמישכנו שלא בשעת הלואתו דקאי לגוביאנא שרשיי למוכרו ולהיפרע מעותיו כדתנן [ב"מ קי"ג ע"א] משלשים יום ולהלן מוכרו בבית דין, דלהכי מישכנוהו בית דין כדי שייפרע חובו ממנו, אבל מישכנו בשעת הלואתו אינו רשאי למוכרו דלא חשיב דידיה, דאי משכון דשעת הלואה קני ליה מאי שנא משכון דידיה ממשכון דאחרים כל קנין שיש לו על משכון דאחרים יש לאשה על משכונו ואמאי אינה מקודשת, אלא ודאי במשכון דלאחר מתן מעות עסיקינ' דקאי לגוביאנ'. ורבינו יצחק זצוק"ל כתב לא שנא משכון דשעת הלואה ולא שנא משכון דלאחר הלואה, ואינו נר' לי, דר' יצחק לא מיירי אלא במשכון דלאחר מתן מעות שהוא חייב להחזיר וקרינא ביה ולך תהיה צדקה, אבל משכון דבשעת הלואה שאינו חייב להחזיר לא, ומשכון דשעת הלואה אינו חייב באונסיו אלא דינו כשומר שכר והילכך לא קני ליה, אבל משכון דלאחר מתן מעות מיחייב באונסיו ומשום הכי קנייה והוי דידיה, ודוקא במשכון דאחרים אבל במשכון דידה לא, שאם הלוה לה מנה והניחה לו משכון עליו וקידשה באותו המנה והחזיר לה המשכון אינה מקודשת, דכיון דמנה דהלואה אין כאן דלהוצאה ניתן משכון נמי אינו מועיל כלום, שהרי המשכון אינו שלו אלא שלה ונמצא שאינו נותן לה כלום, ומשו' הכי העמיד הבריתא במשכון דאחרים ולא העמידה במשכון שלה, אבל רבינו יצחק כתב לעיל [רי"ף ב' ע"ב] גבי המקדש במלוה אמ' רבא אמ' רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת ודוקא בדאהדריה ניהלה ואמ' לה תתקדשי לי בזה, ולא היא דהא מילתא לקמ' [י"ט ע"א] קאמ' לה גבי ייעוד דאמה העברייה, ולא אמ' לה אלא אליבא דר' יוסי בר' יהודה ולאו אליבא דרבנן, למימרא דלאו הכי הילכת', דהא אמרי' לקמ' אמ' רבא אמ' רב נחמן המקדש במלוה שיש לו עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה, לאו מי אמ' ר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, והא הלואה היא והיא גופה משכון הויא, וכי משייר בה שוה פרוטה ומייעד לה הוו קידושי הכא נמי לא שנא. פי' הכי אמרי' התם תניא והפדה לא נפדתה והוא שיהא ביום כדי פדייה, מיכן אמ' ר' יוסי בר' יהודה אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אלמ' קסבר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, ואינו מקדשה אלא בגירעון כסף שיש לו עליה דהוו מלוה והיא עצמה משכון, אבל רבנן סברי דבמעות הראשונות מקדשה דמתחלה ניתנו לשם ייעוד ולא בגירעון כסף שהוא מלוה, שהמקדש במלוה אע"פ שיש לו עליה משכון אינה מקודשת הילכך אין להביא ראיה משם דאליבא דר' יוסי קאמ' אבל לא לרבנן, ומשום הכי אוקמה במשכון דאחרי' ולא אוקמה במשכון דידה, שהמקדש במלוה אינה מקודשת, ואפי' במלוה שיש לו עליה משכון. בני רב הונא בר אבון זבון ההיא אמתא בפריטי. פי' שיפרע אותם מפרוטות של נחושת, אותיבו נסכא עילוה לסוף אייקר אמתא, אתו לקמיה דר' אמי אמ' ליה ממון אין כאן נסכא אין כאן, ואילו היו פורעין מיד הפרוטות היתה נקנת בהם, דעבד כנעני נקנה בכסף, אבל השת' ששם משכון עליהם הנסכא אינו קונה.
<h2>דף ח:</h2>
ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת, הא שדתינהו קמיה הוו קידושי, ואמאי והא קאמרה ליה שקול שקול לא בעינא, לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא שדתינהו קמיה דלא הוו קידושי, אבל זרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אימ' מדאיחייבא בהו גמרא וקדישא נפשה והאי דקא עבדא הכי סברא איבדקיה השתא להאי גברא אי רתחנא הוא אי לא קמ"ל.
ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבה ולאביך אינה מקודשת, על מנת שיקבלם לי מקודשת. פי' ולא דמי למאי דאמרן לעיל [ו' ע"ב] תן מנה לפל' ואקדש אני, דהתם קאמרה ואקדש אני לך, והכא נמי אילו אמרה תנם לאבה ולאביך ואקדש אני לך מקודש' היא דהא גילתה דעתה דבמתנה יהבינהו ניהליה ונתרצת בכך להתקדש. על מנת שיקבלם לי מקודשת. פי' לא מטעם שעשאם שליח לקבלה דאין שליח לקבלה אלא מפי האשה, ולא שתאמר לאחר אמור לפל' שיקבל קידושי כדפרישית בגיטין [ס"ו ע"א] דשליחות לקבלה מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח, וכי היכי דלא מצי למימר גבי גט אמרו לסופר ויכתוב ולפל' ופל' ויחתומו עד שישמעו מפי הבעל, הם הכי נמי בשליחות לקבלה דאשה, דכל שליחות לקבלה מילי נינהו, אלא הינו טעמ' דכיון דאמרה ליה תנם לאבה ולאביך כאילו נתנתם בידה דמי. ת"ר התקדשי לי במנה תנם על גבי הסלע אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה מקודשת. פי' נראין הדברים כדרך כעס היא אומ' לו תנם על גבי הסלע, כלומר שאי איפשי בהן, אבל אם היה סלע שלה בכל לב היא אומרת, וכאילו שם בידה דמי כיון שהיא ציותו לעשות כן, בעי רב ביבי בר אביי סלע של שניהם מאי תיקו. ונראה לי שבכולן אי אמרה ואיקדש אני לך שהיא מקודשת, דבכל לב קאמרה ליה, ובכל מקום שיתנם בציוויה כאילו שם בידה דמי. ונר' לי דהוא הדין לגבי גט אם היה בעלה נותן לה גיטה ואמרה לו שים אותו על גבי הסלע או על גבי קרקע ואתגרש בו מגורשת היא וכאילו שם בידה דמי, ולא דמי לטלי גיטיך מעל גבי קרקע, דהתם אין שם נתינת בעל שלא מדעת האשה נתנו לה על גבי קרקע (אלא היא ציותו) ולא כאילו נתנו בידה דמי, וכן שאמרה לו תנהו לפל' ואתגרש בו ואע"פ שאין אותו פל' שם מגורשת היא, ולא מטעם שליח לקבלה, דהא לא שמע השליח מפיה, אלא כיון שנתינת הבעל לאותו פל' הוא בציוי האשה וברצונה כאילו נתנו בידה דמי, אבל שליח לקבלה אינו יודעת היא כשהבעל נותנו לה וגם לא אמרה היא לבעל תנהו לפל', אלא יד שלוחה הוי כידה, ומשום הכי בענן שתמנהו שליח פה אל פה, ולא שתאמר לו על ידי אחר דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח. כלל אומר אי זה יקרא שליח לקבלה כשלא אמרה לבעל תנהו לפל' אלא מינתו שליח לקבל מיד הבעל ההוא ודאי בענן שתמנהו שליח פה אל פה ולא על ידי שליח, אבל כשאומרת היא לבעל תנהו לפל' ואתקדש לך כאילו נתן בידה דמי, ואע"פ שלא מינתה אותו פל' שליח לקבלה הויא מקודשת, וכן לגבי גט.
ת"ר התקדשי לי בככר זה תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת, בעי רב מרי כלב רץ אחריה מאי בההיא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרא ומיקניא ליה נפשה, או דילמ' מציא אמרה ליה מדאורית' מיחייבת לאצולן. התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת ואפי' עני הסמוך עליה, מאי טעמ' דאמרה כי היכי דמיחייבא ביה אנא מיחייבת ביה את. ואם פירשה בכל לב ואקדש אני לך הויא מקודשת.
<h2>דף ט.</h2>
ההוא גברא דהוה מזבין חומרי כתבייתא, אתאי ההיא איתתא אמרה ליה הב לי חד שוכא, אמ' לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי, אמרה ליה הבא מיהבא, אמ' רב חמא וכל הבא מיהבא ולא כלום הוא. פי' חומרי כתבייתא חרוזים מלאים כעין טבעות שהן ענק לצואר, וחד שוכא הוא חרוז אחד.
ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא, אתאי ההי' איתתא אמרה ליה הב לי חד (שוכא) כסא, אמ' לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי, אמרה ליה אשקויי אשקיין, אמ' רב חמא וכל אשקויי אשקיין ולא כלום הוא. ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדיקלא, אתאי ההיא איתתא אמרה ליה שדי לי תרתי, אמ' לה אי שדינא לך מיקדשת לי, אמרה ליה שדי מישדא, אמ' רב זביד וכל שדי מישדא ולא כלום הוא. איבעיא להו הכא אשקי שדי מהו, רבינא אמ' מקודשת, רב סמא אמ' [תגא דמלכא] אינה מקודשת. פי' נשבע בכתר השם שאינה מקודשת, והילכת' אינה מקודשת. ובכל הני אי אמרה ואיקדש אני לך הויא מקודשת, שהרי גילתה דעתה שבכל לב אמרה לו ולא בדרך שחוק. והילכ' כר' אלעז' דאמ' לעיל [ח' ע"א] התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים. והילכת' שיראי לא צריכי שומא. והילכת' כרבא אמ' רב נחמן, דאמ' לעיל [שם] התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהן אינה מקודשת.
ובשטר, ת"ר כיצד בשטר, כתב לו על הנייר או על החרש אע"פ שאין בו שוה פרוטה, בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו. והם הכי נמי אמרי' לקמ' בפירקין [כ"ו ע"א] גבי קרקע כותב לו על הנייר או על החרש אע"פ שאין בהן שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה. אי קשיא, היכי אמרי' הכא שכותב על החרש והוי שטר' מעליא בין לגבי קידושין בין לגבי קרקע, והא אמרי' בפ' האשה שנתאלמנה [כתובות כ"א ע"א] אמ' אביי ליכתוב הך חתמות ידיה אחספא כול' עד ודוקא אחספ' אבל אמגילתא לא דילמ' משכח כול', אלמ' דכתב אחספא לית ביה מששא ולא מגבינן ביה מפני שיכול להזדייף, והכא היכי הוי שטרא וקני ביה האי שדה, ואשה נמי מיקדשא ביה. תשובה, בודאי שטרא דלגוביאנא קימ' בענן כתב שאינו יכול להזדייף, דילמ' מזייף וכתיב מאי דבעי, וכדמוכח בגט פשוט [ב"ב ק"ס ע"א וע"ב] דבכל מידי דאיכא למיחש לזיופא לא גבינן בההוא שטרא, ובההוא שטר' ליכא מאן דפליג דההוא שטרא לאו למיקנא הוי, אלא לראיה דאוזפיה ראובן לשמע' מנה, ומה שחותמין בשטר הוי כאילו מעידין לבית דין, כדאמרי' [כתובות י"ח ע"ב] העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דראובן יכול לזייף באותו השטר הוא פסול, ולהכי נמי הוי אחספא פסול דמצי למימחק מנה דאית ביה ולמיכתב מאתים, אבל שטרא דהוי למיקנא ביה כגון שהאשה נקנת בו לעצמה או שטר קידושין שהאשה נקנת בו לבעלה, או שטר מכירה ונתינה שהשדה נקנת בו, או עבד כנעני בההוא שטר' הויא פלוגתא דר' אלעזר ור' מאיר, דר' אלעזר מכשר אפי' בכתב שהוא יכול להזדייף ור' מאיר פוסל, דתנן בפ' המביא תניין [גיטין כ"א ע"ב] ר' יהודה בן בתירה אומ' אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמ' מכשירין, ואמרינן בגמ' [שם כ"ב ע"א] מאן חכמ' אמ' ר' אלעזר ר' אלעזר היא דאמ' עידי מסירה כרתי, פי' דבעי עידי מסירה (ו)ליכ' למיחש דילמ' תנאה הוה ביה וזייפתיה, דהא עידי מסירה חזיוה מה הוה כת' ביה, אבל ר' יהוד' בן בתירה סבירא ליה כר' מאיר דלא בעי עידי מסירה אלא עידי חתימה, וכיון דליכא עידי מסירה זימנין דעידי חתימה אזלי להו ומיקימ' חתמות ידיהו בכתב ידן יוצא ממקום אחר או בעדים המכירים חתימתן, ואי הוה ביה תנאה מציא לזיופי, ורישא דתני נמי [שם י"ט ע"א] על העלה של זית ועל היד של עבד ועל הקרן של פרה אוקמה תלמ' בההיא הילכת' כר' אלעזר דאמ' עידי מסירה כרתי. והוא הדין נמי האי דמכשר האי תנא שטר מכירה ומתנה ושטר קידושין על החרש ר' אלעזר היא דאמ' עידי מסירה כרתי וליכא למיחש לזיופא, אבל לר' מאיר דפסיל בגט הכי נמי דפסיל בהאי שטרא. אי נמי יש לומ' דאפי' כר' מאיר אתיא, דעד כאן לא פליגי בנייר מחוק ודפתרא אלא שמא תזייפנו האשה אם יש בו תנאי, ור' אלעזר מכשיר משום דלא סגי בלא עידי מסירה, ועידי מסירה זוכרים מה שהיה כת' שם כדאמרי' התם [כ"ב ע"ב] מידכר דכירי, ור' מאיר דלא בעי עידי מסירה היה אוסר לכתוב הגט על הדפתרא שמא תזייף ותמחוק התנאי שהיה כת' בו ותניח החתימה ותקיימנה על ידי עדים המכירין חתימתן, אבל אם כתב ובאו עידי החתימה והעידו כי כך היה כת' מי לא מודה ר' מאיר דכש', הלא החתימה לר' מאיר הוא כמו כתיבת הגט לר' אלעזר, דר' מאיר סבר האי וכתב לה וחתם הוא ולא בעי כתיבה לשמה כי אם חתימה והיה מכשיר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר, ור' אלעזר היה סובר דהאי וכתב לה כתיבת הגט היא ובעי כתיבה לשמה וחתימה לא בעי אלא עידי מסירה, וכי היכי דר' אלעזר מכשר דפתר' בכתיבת הגט משום דליכא לזיופי בעידי מסיר', הם הכי נמי מכשר לה ר' מאיר היכא דקיימי עידי חתימה קמן ואמרי דהכי הוה כתיב כי חתמינן, וגט כשר הוא ומגורשת היא, ולא אמרינ' כיון דיכול לזייף כמאן דליתיה דמי, כי היכי דלא אמרי' לר' אלעזר בכתיבה, ולא אסר ר' מאיר אלא שלא יעשה לכתחלה שלא תזייף, אבל היכא דאיקרי וכתב ועידי חתימה משהדי דהכי הוה גט כשר הוא ומגורשת היא, והכא נמי כגון שעידי חתימה מבררים שכך היה ואין בו זיוף, ומשום הכי היא מקודשת, ולגבי שדה נמי אמרי' דקנה.
מתקיף לה רב פפא והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני, התם מוכר כותב שדי מכורה לך הכא בעל כותב בתך מקודשת לי. אי קשיא והא קידושי שטר לאו משדה עפרון ילפינן להו אלא מהיקש' דויצאה והיתה, וגט אשה בעל כותבו, והם הכי נמי שטר אירוסין הבעל כותבו, ואמאי בענן שידמה לשטר מכר השדה. אין זה כלום דגט אשה נמי שכותב הבעל מפני שהוא המקנה והאשה נקנת בו וכותב לה הרי את מגורשת ממני ומקנה לה גופה, [אבל] הכא הבעל קונה והאשה מקנה את עצמה לו, והיאך כותב הבעל, האב היה צריך לכתוב או האשה שהם המקנים. ותירץ רבא הכא מעינייני דקרא והכא מענייני דקרא, התם כת' ומכר מאחוזתו, הכא כת' כי יקח איש בלוקח תלא רחמ', התם נמי כת' שדות בכסף יקנו, והכא נמי כת' את בתי נתתי לאיש הזה, ומסיק רבא הילכתא נינהו ואסמכונהו רבנן אקראי.
אמ' רבא כתב לו על הנייר או על החרש אע"פ שאין בו שוה [פרוטה] בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו, והוא שלא בגרה. פי' בין בקבלת האב בין בקבלתה היא מקודשת מרצון האב, שהוא אמ' לה קבלי קידושיך דכל זמן שלא בגרה היא ברשות האב ואינה יכולה לקבל קידושיה בלא דעת האב. כתב לה על הנייר או על החרש אע"פ שאין בהן שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת והוא שבגרה. פי' כיון שבגרה אין כח לאביה לקבל קידושיה אך מדעתה שהיא אמרה לו צא וקבל קידושיי. ומיכן מוכיח שהאשה גדולה כותב בשטר הרי את מקודשת לי, וכשהיא נערה או קטנה שצריך ליתן השטר ביד האב צריך לכתו' בו בתך מקודשת לי, אבל אם כתב בשטר הרי את פל' מקודשת לי אע"פ שנתנו ביד האב ואמ' לו הרי בתך מקודשת לי בשטר זה אינו כלום, דבענן שתהא כתיבת השטר עם דיבורו שוין, וכי היכי דצריך לומ' הרי בתך מקודשת לי כך צריך נמי לכתוב בשטר הרי בתך מקודשת לי, ואם לא כתב כזה הלשון אלא כתב הרי את פל' מקודש' לי אין זה שטר עשוי כתיקנו, שמה כח יש לאשה לקדש עצמה כי אם האב, הילכך צריך לכתוב בתוך השטר הרי בתך מקודשת לי ואחרי כן יתננו ביד האב ויאמ' לו הרי בתך מקודשת לי בשטר זה.
וקשיא לי מאי שנא שטר אירוסין מגט גירושין, הלא אביה זכאי לקבל גיטה כמו שזכאי לקבל קידושיה, ואילו היתה קטנה דלית לה יד לקבל גיטה שצריך האב לקבלו כלום הוא צריך לכתוב בתוך הגט אני פל' מגרש בתך והרי בתך מותרת לכל אדם, אלא כותב אני פל' מגרש את פל' והרי את מותרת לכל אדם ואחר כך נותנו לאב ואומ' לו הרי זה גט בתך והיא מגורשת, והם הכי נמי נימ' גבי קידושין דהא מקשינ' הויה ליציאה, ולמה צריך לכתוב בתוך השטר הרי בתך מקודשת לי. ונר' לי לומ' דודאי גבי קידושין שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה, ואם היא נערה ויש לה אב צריך דעת האב וצריך לכתוב בתוך השטר בתך מקודשת לי, שאם יכתוב בתוך השטר הרי את פל' מקודשת לי נמצא השטר בטל שאין כח בידה לקדש את עצמה, אלא הכח תלוי ביד האב, והילכך צריך שיכתוב בתוכו הרי בתך מקודשת לי, אבל גבי גט דלא בענן לא דעת אשה ולא דעת האב כי אם דעת האיש בלבד כדתנן [יבמות קי"ב ע"ב] האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, הילכך אינו צריך לכתוב אלא הרי את מגורשת ממני, ומשום דבענן ונתן בידה וקטנה לית לה יד זיכה הבורא את יד אביה לקבלו, ומתוך כך אינו צריך לשנות סדר כתיבת הגט, אבל גבי קידושין שהכח תלוי ביד האב לקדשה אם לא יכתוב בתוכו בתך מקודשת לי נמצא שלא כתבו כתיקונו, ואין זה שטר אירוסין יפה, ואע"פ שהוא אומ' לו לאחר מיכן הרי בתך מקודשת לי בשטר זה אינו כלום, שהרי השטר בטל שלא נכתב כהוגן, ויותר רבותא אמ' רבא שאע"פ שהנערה קיבלה את השטר מדעתו של אב אפי' הכי לא יועיל לכתוב בתוכו הרי את מקודשת לי, אלא הרי בתך מקודש' לי, דהשתא ידה כיד אביה דמיא, וכי היכי דביד אביה צריך לכתוב הרי בתך מקודשת לי הם הכי נמי בידה צריך לכתוב הרי בתך מקודשת לי. ונר' לי דדוקא בשטר אמרי' הכי, אבל בכסף אילו אמ' לו אביה תן לבתי קידושין אינו צריך לומ' לה אלא הרי את מקודשת לי בכסף זה, וטעמא דמילתא מפני שהכסף כשר ועומד הוא וראוי לקדש בו, מה חסר הדיבור שצריך לומ' לה הרי את מקודשת, וכיון שהאב הרשתה לקבל קידושיה אומ' לה הרי את מקודשת לי, אבל השטר שאינו נכשר אלא בכתיבתו, ואם לא יכתבנו כהוגן אינו כלום, אע"פ שהרשה אותה לקבלו מכל מקום השטר צריך לכתוב כתיקנו, ולא ייקרא כתיקנו אלא כשיכתוב בו הרי את מקודשת לי בשטר זה כמו שהוא לגבי כסף.
בעי ריש לקיש שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו, הויות ליציאו' מקשינ', מה יציאה בענן לשמה אף הויה נמי בענן לשמה, או דילמ' הויות להדדי מקשינן, מה הוייה דכסף לא בענן לשמה אף הוייה דשטר לא בענן לשמה. בתר דבעייה הדר פשטה, הוייה ליציאה מקשינן, ובענן לשמה.
<h2>דף ט:</h2>
איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה. פי' קודם הכתיבה לא נמלך בה ואחר כן הודיעה וקיבלתו ובגדולה קאי, והוא הדין לקטנה ונערה שלא מדעת האב, רב פפא ורב שרביה אמרי אינה מקודשת, ורבא ורבינא אמרי מקודשת, אמ' רב פפא אימ' טעמ' דידי ואימ' טעמ' דידכו, אימ' טעמ' דידכו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הויה לשמה ושלא מדעתה, ואימ' טעמ' דידי ויצאה והיתה, מה יציאה בענן דעת מקנה אף הויה בענן דעת מקנה. והילכת' כרבא ורבינא לחומרא דאמרינ' מקודשת וצריכה ממנו גט, עיין בערך נ"ח בספר המכריע.
<h2>דף י.</h2>
ובביאה, איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה, נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה [וקיבלה] קידושין מאחר, אמ' אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ודוקא המקדש בביאה סתם אמרינן דדעתו על גמר ביאה, אבל אם פירש לקדש בתחילת ביאה הכי נמי דקונה, כדכתבית בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ה ע"ב] שהאשה נקנת לבעלה בהעראה אם פירש.
איבעיא להו ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה, נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדרי', אי אמרת נשואין עושה יורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה, ואי אמרת אירוסין עושה אינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מיפר נדריה. ויש להוכיח מיכאן מדלא אמ' ולהתחייב בכתובתה ש"מ דקים ליה לתלמ' דיש כתובה לארוסה בתנאי בית דין אע"ג דלא כתב לה.
<h2>דף יב.</h2>
אמ' שמואל קידשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת, חיישינ' שמא שוה פרוטה במדי, והא אנן תנן ובית הלל אומ' בפרוטה ובשוה פרוטה, לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק. פי' קידושי ודאי שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אינן קידושין, התם בענן שוה פרוטה, וקידושי ספק להצריכה גט מזה ומזה כשמואל, ולית הילכת' כשמואל, כדבעינן להוכיח לקמ' [י"ג ע"א], הילכ' בענן שוה פרוטה במקום שקידש וביום שקידש, ואם אינו שוה פרוטה שם אפי' שוה במקום אחר אינו כלום, ואינה צריכה ממנו גט.
ההוא גברא דקדיש בזוזא דאודרי. פי' שק שמכניסין בו מוכין בלשון ישמעאל השק קורין לו דור, יתיב רב שימי בר חייה קמיה דרב וקא מעיין ביה אי אית ביה שוה פרוטה. פי' שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר, למה לי, והאמ' שמואל חיישינ', לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק. ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא. פי' שייש שחור דומה לכוחל. יתיב רב חסדא וקא משער לה אי אית ביה שוה פרוטה אי לא. פי' ופשטה ידה וקיבלה קידושין משיני, אמר' ליה ידענא דבההיא שעתא דקדיש הוה אית ביה שוה פרוטה, אמ' לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא, הינו דיהודית, דיהודית איתתיה דר' חייה הוה לה צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קביל בך אביך קידושי כי זוטרת, אמ' לה לאו כל כמינך דאסרת לי עילואי. פי' אע"ג דהיא מהימנא לשוויי אנפשה חתיכה דאיסורא, כדתנן לקמ' [ס"ה ע"ב] האומרת קידשתני והוא אומ' לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, התם משום דלא אגידא גביהו, הילכך אי קאסרה נפשה עילויהו מהימנא, כיון דלא מפסדא לאחריני, אבל הכא דאגידא גביה ומשעבדא ליה ומטיא איסורא לגביה לא מהימנה, והא דיהודית דמיא להנך תרי עובדי דשלהי נדרים [צ"א ע"ב] דאמ' רב נחמן עיניה נתנה באחר ולא מהימנה. ומיכן מוכיח דרב חסדא לית ליה דשמואל, דלשמואל אע"ג דלית בה שוה פרוטה הכא חיישי' שמא שוה פרוטה במדי, וצריכה גט ואסורה לשיני. אמרו ליה רבנן לרב חסדא והאיכא עדים באודית דידעי דההוא יומא הות ביה שוה פרוטה, ואותו היום היו בכאן העדים והלכו להן, אמ' להו השתא מיהת ליתנהו קמן, לאו הינו דר' חנינה עידיה בצד אסתן ותיאסר. פי' בפ' שיני דכתובות [כ"ג ע"א] גבי בנתיה דמר שמואל דאישתביין ואיתינהו לבי מדרשא דר' חנינא ואוקמונהו לשבוייה אבראי, הא אמרה נשבתי וטהורה אני והא אמרה נשביתי וטהור' אני והתירם ר' חנינה לכהונה, ואמרו ליה לר' חנינה הא איכא שהדי בבבל שראו אותן שנשבו, ותנן אם יש עדים שנשבת והיא אומר' טהורה אני אינה נאמנת, ואמ' השתא מיהת ליתנהו ואין מעיד על שבייתם ונאסרם, עידיה בצד אסתן ותיאסר. פי' בצד רוח צפונית ואינם באים ומעידים ותיאסר בתימ', ואודית בלשון פרס מערב כדאמרי' בפ' לא יחפור [ב"ב כ"ה ע"א], ר' אבהו אמ' שכינה במערב, דאמ' ר' אבהו אודית אוריה, וארץ יש' היא מערב לבבל כדאמרי' אמרי' במערבא. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, אם היקילו בשבויה נקל באשת איש, אישתייר מההיא משפחה בסורא. פי' שהתירה רב חסדא לשיני בלא גט מן הראשון, ופרשי רבנן מינה, ולאו משו' דסבירא להו כשמואל אלא משום דסבירא להו כאביי ורבא. מוכיח מיכן מדאיצטריך תלמוד' למימ' ולאו משום דסבירא להו כשמואל, שמ' מי' קים ליה לתלמ' דלית הילכת' כשמואל, וכך כתב בעל הלכות גדולות. והילכת' אי שויא פרוטה הכא מקודשת ואי לא לא חיישינ' דילמ' שוי פרוט' לעלמ', וכן הלכה.
<h2>דף יב:</h2>
ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא, שלחה רב אחא בר הונא לקמיה דרב יוסף ושלח ליה נגדיה כרב, ואצרכיה גיטא כשמואל, דרב מנגיד מאן דקדיש בביאה ומאן דמקדש בשוקא ומאן דמקדש בלא שידוכי ומאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא. פי' מאן דמבטל גיטא שלא בפניו, דקימ' לן [גיטין ל"ג ע"א] שאם ביטלו מבוטל, והשתא נפיק מיניה חורבא דשליח לא ידע דבטליה ואזיל וממטי לה ומינסבא ביה. ומאן דמסר מודעא אגיטא, שהמוסר מודעא אינו מוסר בפני אותם שמעשין אותו, שאם היה מוסר בפניהן היו מייסרין אותו יותר ויותר, אלא תופש שני עדים אחרים ואומ' להם ראו האונס והעישוי שעושים לי, ואני מודיע לכם כי מה שאומר להן רוצה אני לגרש, לא בכל לב אני אומ' אלא מפני האונס שעושים לי, וזאת לי מודעא שמבטלת הגט, שאם לא יבטל המודעא הגט בטל כדאמרי' בערכים [כ"א ע"ב], ושמא לא ידעו הראשונים במודעא שמסר לפני אחרים וכתבי ליה גיטא ואזלא ומינסבא בגט בטיל. ומאן דמצער שליחא דרבנן, ומאן דחיילא שמתא עליה תלתין יומין, וחתנא דדייר בי חמוה, דדייר אין דחליף לא, והא ההוא דחליף אפתחא דבי חמוהי ונגדיה רב ששת, ההוא מידם הות דיימא חמתיה מיניה, נהרדעי אמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא על מאן דמקדש בביאה בלא שידוכי, איכא דאמרי אפי' בשידוכי משום פריצותא. ואע"ג דשלח ליה אצרכיה גיטא כשמואל לית הילכת' הכי כדכתבינן [י"ב ע"א].
ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא, אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה, אמ' להו תיקדש לי בד' זוזי דאית בה. פי' שהם כרוכים בה, ולבתר דקבילא הציפתא אמ' לה הכי. שקלתה ואישתיקא. פי' תפשה הציפתא בידה ושתק', אמ' רבא הואי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום הוא. פי' דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה דמימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קבילית להו. אמ' רבא מנא אמינא לה דתניא אמ' לה כול'. פי' מפני שעדין היו המעות בידה הוצרך להביא ראיה לדבריו, שאם לא היו בידה אלא כבר הוליכתם בבית ואחר כך אמ' לה התקדשי לי באותם הזוזים ושתקה פשיטא דלא הויא מקודשת, דמאן מוכח דנתרצת בהן, אבל הכא יש לומ' מדלא שדתנהו ליהוו קידושי, ואי אמרה אין אפי' היו בביתה היו קידושין דכל דמקדש בפקדון בביתיה הוא ומקודשת באומרה אין, דדוקא במלוה אינה מקודשת, אבל בפקדון מקודשת, דתניא כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמ' לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות בין רצתה בין לא רצתה מקודשת, מאי רצת ומאי לא רצת, אילימ' רצת דאמרה אין לא רצת דאמרה לא, מכלל דרישא כי אמ' לא נמי הוו קידושי, ואמאי והא אמרה לא, אלא לאו רצת דאמרה אין לא רצת (דאמרה לא) דאישתיקא מישתק, וש"מ שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום היא. קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע, מי דמי, התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברא אי שדינא להו ומיתבדי מיחייבנא באחריותן, הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה, אי איתה דלא ניחא לה תישדינהו, פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירן, הכא נמי סברא אי שדינא להו ומיתבדי מיחייבנא באחריותן, שלחה רב אחא בר רב קטינא קמיה דרבינא כי האי גונא מאי, שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה. מיכן מוכיח דרבא ורבינא דאינון בתראי לית להו דשמואל, דאם כן תתקדש בציפתא דאסא בלחוד דילמ' שוה פרוטה במדי, אבל ודאי כיון דהכא לא שויא לא חיישינ' לה, ונתברר שאין הלכה כמותו.
<h2>דף יג.</h2>
ההיא איתתא דהוות מזבנא ירשבי. פי' כמין מרגליות. אתא ההוא גברא חטף ירשבא מינה, אמרה ליה הבייה ניהלי, אמ' לה הא לך ומיקדשת לי, שקלתיה ואישתיקה, אמ' רב נחמן יכלה למימ' אין שקלי ודידי שקלי. פי' דוקא דאישתיקא אבל אי אמרה אין אע"ג דלא שדיך הויא מקודשת ולא מציא למימר אין שקלי ודידי שקלי, שהרי גילת דעתה דלשם קידושין שקלתיה ומחלתו לו וחזרה וקיבלתו לשם קידושין. איתיביה רבא לרב נחמן קידשה בגזל ובגניבה או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת. פי' לקמ' בפירק' תיניינא [נ"ב ע"א] מוקי לה דסיפא מפרש רישא, קידשה בגזל היכי דמי כגון שחטף סלע מידה, אבל בגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוו קידושי, והאי דקתני מקודשת סתמ' קאמ' אע"ג דשתיקה כדין כל קידושין דעלמ', דאי בדאמרה אין הוה ליה למיתני רצת מקוד' לא רצת אינה מקודשת כדתני לקמ' גבי חוב, אלא לאו ש"מ אפי' כי שתקה מקודשת, וקשיא לרב נחמן, ומהדר התם בדשדיך. פי' דשדיכו ביניהם ונתרצה בודאי מסתמ' לשם [קידושין] קיבלתם, ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ובין לא שדיך, דתניא אמ' לה כינסי סלע זו שאני חייב ליכי, וחזר ואמ' התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצת מקודשת לא רצת אינה מקודשת, לאחר מתן מעות אפי' רצת אינה מקודשת, מאי רצת ומאי לא רצת, אילימ' רצת דאמרה אין לא רצת דאמרה לא הא אישתיקא הוו קידושי, וניתני מקודשת סתם כי התם, אלא לאו רצת דאמרה אין לא רצת דאישתיקא, מאי טעמ' דיכלה למימ' אין שקלי ודידי שקלי, קשיא הך קידשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת, אלא לאו ש"מ הא דשדיך והא דלא שדיך.
<h2>דף יג:</h2>
אמ' רב פפא הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, ה"ג, ועיין מה שכתבתי בגט פשוט.
מתני'. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. בשלמ' גט דכתיב [דברים כ"ד] וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה, אלא מיתת הבעל מנלן, הוא אסרה והוא שרי לה, והרי עריות דאסר להו ולא שרי להו לאחר מיתה, אלא מדאמ' רחמנ' יבמה שאין לה בנים אסורה לשוק הא יש לה בנים מותרת לשוק, ודלמ' אין לה בנים אסורה לכולי עלמ' ושריא ליבם, יש לה בנים לכולי עלמ' נמי אסירא, אלא מדאמ' רחמנ' אלמנה לכהן גדול אסורה הא לכהן הדיוט ולכולי עלמ' שריא, ודלמא לכולי עלמ' בעשה ולכהן גדול בלאו, האי עשה מאי עיבדתיה, אי דאהניא לה מיתת הבעל לישרייה לגמרי אי דלא אהניא לה מיתת הבעל נוקמה במילתה, אלמא לא אפיקתה ממיתה ואוקימתה אעשה, מידי דהוה אפסולי המוקדשין, דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסירי, הכא נמי לא שנא, אלא מדאמר רחמנ' פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה [דברים כ']. מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי אימא מאן אחר יבם, אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר, ועוד כת' [שם כ"ד] ושנאה האיש האחרון וכת' לה ספר כריתות, וכת' או כי ימות האיש האחרון, ואיתקש מיתה לגירושין, מה גירושין שריא וגומרת, אף מיתה שריא וגומרת.
מתני'. היבמה נקנת בביאה וקונה את עצמה בחליצה וכו'. בביאה מנלן, דאמ' קרא [דברים כ"ה] יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה, ואימא לכולה מילתא כאשה, לא סלק' דע' דתניא יכול יהו כסף ושטר גומרין בה כדרך שביאה גומרת בה, ת"ל ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה, ואימא מאי ויבמה דבעל כרחה מייבם, אם כן נימא קרא יבמה, מאי ויבמה שמעת מינה תרתי.
<h2>דף יד.</h2>
בחליצה. מנלן, דכת' [דברים כ"ה] ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כיון שחלץ לה נעל הותרה לכל ישר', והאי בישר' להכי הוא דאתא, והא מיבעי ליה לכדתני רב שמואל בריה דרב יהודה בישר' בבית דינו של ישר' ולא בבי' דינו של גויים, תרי בישר' כתיבי, ואכתי מיבעי לי לכדתניא אמ' ר' יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון ובאת יבמה לחלוץ, ואמר לנו ענו כולכם ואמ' חלוץ הנעל, ההוא מונקרא שמו נפקא.
ובמיתת היבם. מנלן, קל וחומ', ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירה יבמה שהיא בלאו לא כל שכן, מה לאשת איש שכן יוצאה בגט, תאמ' בזו שאין יוצאה בגט, הא נמי יוצאה בחליצה, אלא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה, הא נמי אוסרה מתירה, יבם אסרה יבם שרי לה, ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מקל וחומ', ומה יבמה שאין יוצאה בגט יוצאה בחליצה, זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה, אמ' קרא [דברים כ"ד] ספר כריתות, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ותהא יבמה יוצאה בגט מקל וחומ', ומה אשת איש שאין יוצאה בחליצה יוצא[ה] בגט, זו שיוצאה בחליצה אינו דין שיוצאה בגט, אמ' קרא [שם כ"ה] ככה, וכל ככה עכובא, וכל היכא דאיכא עכובא לא דרשי' קל וחומ', והרי יום הכיפורים דכת' [ויקרא ט"ז] ביה גורל וחוקה, ותניא, ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת, שיכול והלא דין הוא, ומה במקום שלא קדש גורל קדש השם, מקום שקדש גורל אינו דין שיקדש השם, ת"ל ועשהו חטאת, הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת, וטעמא דמעטיה קרא הא לאו הכי דרשי' קל וחומר, ואע"ג דאית ביה גורל וחוקה, אמ' קרא [דברים כ"ד] לה לה ולא ליבמה, ואימא לה לשמה, תרין לה כתי', ואכתי מיבעי לי חד לה לשמה ואידך לה ולא לה ולחברתה, אמ' קרא [שם כ"ה] נעל, נעל אין מידי אחרינא לא, והאי נעל להכי הוא דאתא, האי מיבעי לי לכדתניא, נעלו, אין לי אלא נעלו שלו, נעל של כל אדם מנין, ת"ל נעל, נעל מכל מקום, אם כן מה ת"ל נעלו, נעל הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו, פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו, פרט לסנדל המסולים שאין לו עקב, אם כן ניכתוב קרא נעל, מאי הנעל שמעת מינה תרתי.
<h2>דף יד:</h2>
מתני'. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגירעון כסף, יתירה עליו אמה העבריה שהיא קונה את עצמה בסימנין, הנרצע נקנה ברציעה, וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון. פי' עבד עברי נקנה לרבו בכסף או בשטר כדבענן למימ'. וקונה את עצמו בשנים, שיוצא בסוף שש שנים, או אם פגע בו יובל בתוך שש. ובגירעון כסף, שפודה את עצמו ומגרע לו אדוניו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו מחשבון דמי מקנתו, כדכת' [ויקרא כ"ה] והיה כסף ממכרו במספר שנים וגומ'. יתירה עליו אמה העבריה, שקונה את עצמה בכל אלה ובסימן נערות כדילפינן [ד' ע"א] מויצאה חנם. ובמיתת האדון, ואינו עובד את היורשין, אבל הנמכר בתחלתו ומת האדון בתוך שש משלימן ליורשין. אמרי' בערכין בפ' המקדיש [כ"ט ע"א] אין [עבד] עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנ' [ויקרא כ"ה] עד שנת היובל יעבוד עמך, ואין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנ' [שם כ"ט] ויצא ביובל ושב לאחוזתו, ואין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג שנ' [שם ל'] לא יצא ביובל, ר' שמע' בן יוחי אומ' אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנ' [שם כ"ז] והיה השדה בצאתו ביובל קודש ליי"י כשדה החרם, ר' שמע' בן אלעזר אומ' אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. עבד עברי נקנה בכסף מנלן, דאמ' קרא [שם כ"ה] מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף, אשכחן [עבד] עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קניינו בכסף. פי' שלא נאמרה משיכת מטלטלין כי אם ביש', דכת' [שם] מיד עמיתך, עד שימשוך מיד ליד. נמכר ליש' מנלן, אמ' קרא [שמות כ"א] והפדה, מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פי' וממילא מדנפדית בכסף נקנת נמי בכסף. אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בכסף מיקניא בכסף, עבד עברי מנלן, אמ' קרא [דברים ט"ו] כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, מקיש עברי (לעברי) לעברייה.
<h2>דף טז.</h2>
ובשטר, מנלן. אמ' עולא אמ' קרא [שמות כ"א] אם אחרת יקח לו, מה אחרת מיקניא בשטר אף אמה העבריה מיקניא בשטר, הניח' למאן דאמ' שטר אמה העברייה אדון כותבו, שהוא כותב בתך קנויה לי ונותנו לאב כדרך שטר קידושין שהבעל כותב בתך מקודשת לי, אלא למאן דאמ' אב כותבו מאי איכא למימ'. פי' אב כותב בתי קנויה לך כמו שדי מכורה לך, דאיתמר שטר אמה העבריה מי כותבו, רב הונא אמ' אדון כותבו, רב חסדא אמ' אב כותבו, הניחא לרב הונ' אלא לרב חסדא מאי איכא למימר, אמ' רב אחא בר יעקב אמ' קרא [שם] לא תצא כצאת העבדים, אבל נקנת היא כקנין העבדים ומאי ניהו שטר.
וקונה את עצמו בשנים, דכת' [שמות כ"א] שש שנים יעבוד. וביובל, דכת' [ויקרא כ"ה] עד שנת היובל יעבוד עמך. בגירעון כסף, אמ' חזקיה אמ' קרא [שמות כ"א] והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה, תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר, בשלמ' כסף דכת' [ויקרא כ"ה] מכסף מקנתו, שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמ' רחמ' [שם] לרבות שוה כסף ככסף, אלא שטר היכי דמי, אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה הינו כסף, אלא שטר שיחרור, למה לי שטרא לימ' ליה באפי בי תרי זיל, אי נמי באפי בי דינא זיל, אמ' רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גירעונו אין גירעונו מחול. פי' גופו קנוי עד שמגיע זמן חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גירעונו אינו מחול וצריך שיחרור, ואם לאו חוזר ומשעבד בו אם ירצה דלא שייך לשון מחילת ממון כיון שגופו קנוי לו אלא לשון שיחרור, וכי כתיב ליה שטר שיחרור נפיק דלא גרע מעבד כנעני דנפיק בשטר דכתיב או חופשה לא ניתן לה, וגמר לה לה מאשה.
יתירה עליו אמה העבריה, שהיא יוצאה בסימנין. אמ' ריש לקיש אמה העבריה קונה עצמה במיתת אב מרשות אדון מקל וחומ', ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, מיתה שמוציאה מרשות אב. פי' שאם מת האב אינו מוריש זכות בתו לבניו, אינו דין שתוציא מרשות אדון.
<h2>דף כא:</h2>
הנרצע נקנה ברציעה, דכת' [שמות כ"א] ורצע אדוניו את אזנו במרצע. וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון, דכת' ועבדו לו, ולא לבן. לעולם, לעולמו של יובל.
<h2>דף כב:</h2>
מתני'. עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. פי' וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת שיהא זה בן חורין, אבל לא יקבלנו ואפי' על מנת שאין לרבו רשות בו, דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו. ובשטר על ידי עצמו, שיקבלנו הוא, וכולה פלוגתא דר' מאיר ורבנן נפרש לקמן.
עבד כנעני נקנה בכסף כול'. מנלן, דכת' [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם, הקישן הכת' לשדה אחוזה מה שדה אחוזה נקנת בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. תנא אף בחליפין, ותנא דידן, מילתא דליתיה במטלטלי קתני מילתא דאיתיה במטלטלי לא קתני. אמ' שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה, תקפו והביאו אצלו קנאו, קראו ובא אצלו לא קנאו. פי' דמדעתיה קאזיל ואין זו משיכה. וקראו לא, והתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה, ר' אחא אומ' עד שתהלך מלא קומתה, אמרי בהמה אדעתא דמרה קא אזלא, עבד אדעתא דנפשיה קאזיל. אמ' רב אשי עבד קטן כבהמה דמי. ת"ר כיצד חזקה התיר לו מנעלו הוליך כליו לבית המרחץ, הפשיטו הרחיצו סכו גיררו הלבישו הגביהו קנאו, הגביה רבו לו אמ' ר' שמע' לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שההגבהה קונה בכל מקום.
ר' יהודה הינדואה גר שאין לו יורשין הוה, עאל מר זוטרא לשיוליה ביה חזייה דתקף ליה עלמ' טובא, אמ' ליה לעבדיה שליף לי מסאני ואמטיינהו לגו ביתאי, איכא דאמרי גדול הוה וזה פירש למיתה וזה פירש (לחיים) לעבדות. פי' גדול היה ונזהר שלא יזכה העבד מן ההפקר בעצמו לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו, וזה פירש למיתה והעבד פירש לעבדות והיה עומד בעבדותו ולא היה לו פנאי לזכות בעצמו. ואיכא דאמרי קטן הוה וכדאבה שאול, וכדתניא גר שמת וביזבזו יש' נכסיו והיו בהן עבדי' בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין, אבה שאול אומ' גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה.
<h2>דף כג.</h2>
וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו דברי ר' מאיר. אוקימנא דהכי קאמ' בכסף דוקא על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו שמה שקנה עבד קנה רבו ואין קניין לעבד בלא רבו, ובשטר דוקא על ידי עצמו, ואע"ג דיד עבד כיד רבו דמיא (הוה) גיטו וידו באין כאחת, אבל על ידי אחרים שלא מדעת העבד לא, דקסבר ר' מאיר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות, שאם היה עבד כהן אסור לוכל בתרומה, ואם הוא עבד ישר' נאסר בשפחה כנענית דשכיחא ליה ופריצא ליה.
וחכמ' אומ' בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי (עצמו) אחרים, אוקימנא דבכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים שנתנוהו לו במתנה, שאם מצא מציאה או הרויח במשא ובמתן או במעשה ידיו מה שקנה עבד קנה רבו, אבל מה שנתנו לו אחרים יש קנין לעבד בלא רבו ופודה עצמו בו, ובשטר דוקא על ידי אחרים ואפי' על ידי אחרים שלא מדעתו, דקסברי זכות היא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וזכין לאדם שלא בפניו, אבל על ידי עצמו לא דיד עבד כיד רבו דמיא, ולא אמרי' גיטו וידו באין כאחת. ואוקי רבא דהא דתני וחכמ' אומ' ר' שמע' בן אלעז' היא, אבל חכמ' סברי דבין בכסף בין בשטר יוצא בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, על ידי אחרים ואפילו שלא מדעתו דזכות הוא לעבד שיוצ' לחרות וזכין לאדם שלא בפניו, ובין על ידי עצמו בכסף, דיש קנין לעבד בלא רבו כשמקנים לו אחרים, ובשטר אע"ג דיד עבד כיד רבו דמיא גיטו וידו באין כאחת. ושלש חלוקות בדבר, והלכה כחכמ' דבכל טצדקי הוא נפדה בין על ידי כסף בין על ידי שטר בין על ידי אחרים בין על ידי (אחרים) עצמו.
<h2>דף כג:</h2>
ואמרי' לימ' בהא קמיפלגי, ר' מאיר וחכמ', דר' מאיר סבר אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, אם יתנו להם מתנה, ורבנן סברי יש קנין לעבד בלא רבו ויש קנין לאשה בלא בעלה. אמ' רבה אמ' רב ששת דכול' עלמ' אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, והכא במאי עסיקינ' כגון דאקני ליה אחר מנה ואמ' ליה על מנת שאין לרבך רשות בו, דר' מאיר סבר כי אמ' ליה קנה קני עבד וקני רביה, וכי אמ' לי' על מנת ולא כלום קאמ' ליה, ורבנן סברי כיון דאמ' ליה על מנת אהני ליה תנאיה. ור' אלעזר אמ' כל כי האי גונא דכול' עלמ' לא פליגי דקני עבד וקני רביה, והכא במאי עסיקינ' כגון דאקני ליה אחר מנה ואמ' ליה על מנת שתצא בו לחירות, דר' מאיר סבר כי אמ' ליה קנה קני עבד וקני רביה וכי אמ' ליה על מנת ולא כלום קאמ' ליה, ורבנן סברי לדידיה נמי הא לא אקני ליה דאמ' ליה על מנת שתצא בו לחירות, והילכת' כרב ששת דאוקי פלוגתיהו בעל מנת שאין לרבך רשות בהן, מדתנן בפ' בתרא דנדרים [פ"ח ע"א] המודר חתנו ממנו הנאה הוא רוצה לתת לבתו מעות, אומ' לה הרי המעות האילו נתונין לך מתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאה ונותנת לפיך, ואמרי' בגמ' אמ' רב לא שנו אלא מה שאת נושאה (ונושא) ונותנת לפיך אבל אמ' לה מה שתרצי עשי בו קנתה וקנה יתהון בעל. פי' מה שתרצי עשי בו ולא יהא לבעליך רשות בהן, ושמואל אמ' אפי' אמ' לה מה שתרצי עשי בהן לא קנה יתהון בעל, מתקיף לה רב זירא כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר' מאיר דאמ' יד אשה כיד בעלה כול', מוכח מהכא דרב זירא לית ליה דר' אלעזר דאמ' כל כי האי גונא דכול' עלמ' לא פליגי דקני עבד וקני רביה, דאם כן אמאי מוקי מילתיה דרב כר' מאיר, והא אפי' רבנן מודו לר' מאיר בהא ולא פליגי אלא בעל מנת שתצא בו לחירות דדמי למה שאת נושאה ונותנת לפיך, אלא לאו ש"מ כרב ששת סבירא ליה דמוקי פלוגתיהו בעל מנת שאין לרבך רשות בהן, והוא הדין נמי לגבי בעל, והשתא אתי רב כר' מאיר ושמואל כרבנ'. ובפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"א ע"א] נמי תנן ר' יוסי בר' יהודה אומ' עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו, ומקשה בגמ' אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומסיק כגון דאקני לה אחר ואמ' לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ובפ' מי שאמ' הריני נזיר [נזיר כ"ד ע"ב] תנן ואם משלה היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, ומקשה בגמ' היא מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, אמ' רב פפא שקימצה מעיסתה, אי בעיתימ' דאקני לה אחר ואמ' לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ובפסחים נמי בפ' האשה [פ"ח ע"ב] תנן (שבהמה) [שכח מה] שאמ' לו רבו כול', ומקשה בגמ' מה שקנה עבד קנה רבו, אמ' אביי הולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה, ומקני ליה חד מיניהו, ואמ' על מנת שאין לרבך רשות בהן. אלמ' כל הני סברי כרב ששת, ש"מ דהילכ' כותיה. והמקנה לאשתו על מנת שאין לבעליך רשות בהן דבריו קיימין ואין לבעל רשות בהן, דקימ' לן [ברכות ט' ע"א] יחיד ורבים הלכה כרבים, וכל שכן דרב סבירא ליה כר' מאיר ושמואל כרבנן, וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הלכה כשמואל בדיני.
<h2>דף כד.</h2>
תנא יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרין, בשלמ' שן ועין כתיבי, אלא ראשי אברים מנלן, דומיא דשן ועין מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין, ואימ' כי יכה [שמות כ"א] כלל, שן ועין פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שן ועין אין מידי אחרינא לא, לחפשי ישלחנו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
<h2>דף כד:</h2>
ת"ר וכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך [גט] שיחרור דברי ר' שמע', ר' מאיר אומ' אינו צריך, ר' אלעזר אומ' צריך, ר' טרפון אומ' אינו צריך, ר' עקיבה אומ' צריך, המכריעין לפני חכמ' אומ' נראין דברי ר' טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו בפירוש, ודברי ר' עקיבה בשאר אברים הואיל ומדרש חכמ' הוא, ואינו מפורש בכתוב.
ת"ר הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחירשה עבד יוצא בהן לחירות, כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירו'. פי' הכה בכותל סמוך לו ונבעת מפני הקול. למימרא דקלא ולא כלום היא, והא תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי חרש ותקע בו ושיברו משלם נזק שלם, ואמ' רב יוסף אמרי בי רב משמ' דרב סוס שצנף וחמור שנער ושיברו כלים משלמין חצי נזק. פי' רישא הויא סומכוס דאמ' צרורות נזק שלם משלם, וסיפא רבנן דאמרי חצי נזק, אלמ' קלא מילתא היא. אמ' ליה שאני אדם כיון דבר דעתא הוא איהו הוא מבעית נפשיה, וכדתניא המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד תקע באזנו וחרשו פטור, אחזו ותקע באזנו חייב.
ת"ר הכהו על עינו וכהאה על שינו ונידדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך הרי שהיתה עינו כהויה וסימאה שינו נדודה והפילה, אם היה יכול להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו [אין] עבד יוצא בהן לחרות.
ת"ר הרי שהיה רבו רופא ואמ' לו כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות, רשב"ג אומ' ושחתה [שמות כ"א] עד שיתכוין לשחתה. וקימ' לן [ברכות ט' ע"א] יחיד ורבים הלכה כרבים, והא דאמרינן [כתובות ע"ז ע"א] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, דוקא במשנה ולא בבריתא. אמ' רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות, מאי טעמ' מחוסר אבר הוא, ותנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף, יכול אפי' יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה לא יהא מום תלמ' [לומר] מהעוף, ולא כל העוף. אמ' רב חייה בר אשי אמ' רב היתה לו אצבע יתירה וחתכה עבד יוצא בהן לחירות, אמ' רב חסדא והוא שנספרת על גב היד.
<h2>דף כה.</h2>
תנן התם עשרים וארבעה ראשי אברים באדם אינן מיטמין משום מיחייה, ואילו הן, ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, והחוטם, וראש הגויה, וראשי דדים באשה, ר' יהוד' אומ' אף באיש, ותני עלה וכולן עבד יוצא בהן לחירו', ר' אומ' אף הסירוס, בן עזאי אומ' אף הלשון, סירוס דמאי, אי סירוס דגיד הינו גויה, אלא סירוס דבצים. ואסיקנא דהכי קאמרי ר' אומ' סירוס ולא מיבעיא לשון, ובן עזאי אומ' לשון אבל סירוס לא, ומאי אף אקמייתא, אלמ' סירוס תנאי היא, ובכל מומין שהבכור יוצא לחולין עבד יוצא בהן לחירות, עיין בערך ס' בספר המכריע.
אמ' עולא הכל מודים לשון לענין טומאה גלוי הוא אצל השרץ, מאי טעמ' אשר יגע אמ' רחמ' [ויקרא ט"ו] והא בר נגיעה היא, לענין טביל' כטמון דמי, מאי טעמ' ורחץ בשרו במים אמ' רחמ' [שם] מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, ולא נחלקו אלא לענין הזאה כול'. וסבר ר' לענין טבילה כטמון דמי, והאמ' רבין בר רב אדה אמ' ר' יצחק מעשה בשפחה של בית ר' שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת, נהי דביאת מים לא בענן מקום הראוי לביאת מים בענן, מדר' זירא, דאמ' ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ואי קשיא היכי מקשה משן על הלשון, ומי איכא למאן דאמ' דשן לא הוי גלוי, והא כל מומין שבגלוי משן ועין ילפינן להו. יש לומ' לענין טבילה כיון דכת' ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, כך דומה השן כמו הלשון, ואם השן צריכה טבילה גם הלשון צריכה טבילה, שאי איפשר להטביל השינים בלא הלשון.
<h2>דף כה:</h2>
מתני'. בהמה גסה נקנת במסירה ובהמה דקה נקנת בהגבהה דברי ר' מאיר ור' אלעזר, (אומ') וחכמ' אומ' בהמה דקה נקנת במשיכה. פי' בהמ' גסה נקנת במסירה שמסרוה בעלים ללוקח באפסר או בשערה, כדתניא [כ"ב ע"ב] אחזה בטלפה בשערה ובאיכוף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה קנאה, וכל שכן במשיכה שהמשיכה גדולה מן המסירה, שכל המטלטלין ניקנין במשיכה ולא מהניא בהו מסירה, והכי נמי אמרי' בפ' המוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"א] ספינה נקנת במסירה דברי ר' וחכמ' אומ' לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, אלמ' המסירה היא גרועה מן המשיכה.
דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנת במשיכה. פי' ולא דיי לה מסירה עד שימשוך, אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב, אמ' להו מי אמ' רב בהמה גסה נקנת במשיכה, והאנן תנן במסירה, הוא דאמ' כי האי תנא דתניא וחכמ' אומ' זו וזו במשיכה, בין בהמה גסה בין בהמה דקה במשיכה, וכיון דרב סבירא ליה כותיה הכי הילכת', ולא כמתני' דתני במסירה, והכי נמי אמרי' בפ' קמ' דבבא קמא [י"א ע"ב] דר' אליעזר סבירא ליה כחכמ', ובבהמה דקה נמי אין הלכה כר' מאיר ור' אלעזר דבעו הגבהה, אלא כחכמי' ובמשיכה סגיא.
<h2>דף כו.</h2>
מתני'. נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות ניקנין עם הנכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזק', וזוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. פי' הקרקעות שאחריות כל אדם המלוה והנושה בחברו עליהן, לפי שקיימין ועומדין, לפיכך נסמכין עליהן. בחזקה, נעל גדר פרץ כל שהוא. נקנין עם הנכסים כול', אם מכר מטלטלין עם קרקע, כיון שקנה לוקח את הקרקע באחד משלשה דרכים הללו נקנו מטלטלין עמהם, וזוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהן, שאע"פ שאין נשבעין על הקרקעות כדנפקא לן בשבועות [מ"ב ע"ב], היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין ישבע נמי גם על הקרקעות.
ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. בפ' המוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"א] אמרינן תנן התם נכסים שאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה, בסורא מתנו להא שמעתא משמיה דרב חסדא, בפומבדיתא מתנו לה (מש' מתנו לה) משמיה דרב כהנא ואמרי לה משמ' דרבא לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה, אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא, יתיב אביי וקאמ' לה להא שמעת', איתיביה רב אדה בר מתנה לאביי (לא שנו אלא בדברים) הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת, היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שב' ואיסור גניבה באין כאחת, ואוקמה אביי במידי דצריך מיתנא כגון ארנקי גדולה. אמ' ליה רבינא לרב אשי תא שמ' וחכמ' אומ' בהמה דקה נקנת במשיכה, אמ' ליה שני בהמה דמסרבא ולא ניחא הגבהתה.
בכסף מנלן, אמ' חזקיה אמ' קרא [ירמי' ל"ב] שדו' בכסף יקנו. אמ' רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר. פי' דלא סמכא דעתיה דלוקח, וכי היכי דלוקח מצי למיהדר ביה הם הכי נמי מוכר. ואי פריש פריש, כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמ' אי בעינא בכספא אקנה, אי בעינא בשטרא אקנה, אי בעינא בכספא אקנה דאי בעינא למיהדר הדרנא בי.
ובשטר מנלן, דכת' [ירמי' ל"ב] ואקח את ספר המקנה. אמ' שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן דמים. פי' דלא סמכא דעתיה דמוכר, וכי היכי דמוכר מצי למיהדר הם הכי נמי לוקח, והכא נמי אי פריש פריש, דהא במוכר שדהו מפני רעתה אמרינ' לקמ' דקני בשטר מסתמ' משום דאמרי' דהכי הויא דעתיה דמוכר כל שכן אי פריש. מותיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרש אע"פ שאין בהן שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה, הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה.
בחזקה מנלן, אמ' חזקיה דאמ' קרא [ירמי' מ'] ושבו בעריכם אשר תפשתם, במה תפשתם, בישיבה. דבי ר' ישמעאל תנא וירישתם אותה וישבתם בה [דברים י"א], במה ירשתם בישיבה.
במשיכה מנלן, דכת' [ויקרא כ"ה] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד. ולר' יוחנן דאמ' דבר תורה מעות קונות, אמ' לך תנא לאחר תקנת' דרבנן קתני.
נכסים שאין להן אחריות ניקנין עם נכסים שיש להן אחריות. מנהני מילי, אמ' חזקיה דאמ' קרא [דה"ב כ"א] ויתן להן אביהן מתנות רבו' לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות ביהודה. איבעיא להו מי בענן צבורין אי לא, ואסיקנא והילכת' צבורין בה לא בענן, אגב וקנה בענן. פי' צריך המקנה לומ' קנה לך האי ארעא וקנה לך אגבה הנך מטלטלין כל היכא דאיתנהו.
<h2>דף כז.</h2>
איבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו, ופשיט ליה דקנה. אמ' רבה לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. פי' לא שנו דמטלטלין ניקנין בחזקה דקרקע אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע, דכי אחזקיה בקרקע אדעתא למיקני כולהו אחזקיה, אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה מטלטלין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו.
תניא כותיה דרבה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק בשדה אחת קנה כולן, במ' דב' אמ' דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו דמי כולן, ומטלטלין הניקנין עם הקרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמו, והינו כרבה. ואע"ג דפשיטנא דשדה במכר ומטלטלין במתנה קנה, דוקא כשפירש לו במתנה, אבל היכא דמכרן לו אינו סומך בלבו להקנות לו אלא מה שפרע דמיו, ואם פירש ואמ' תקנה הכל וזקף הדמים עליו במלוה הכי נמי דקני, ורבה לא דן אלא סתמ' דמילתא, אבל היכא דפריש פריש, גם בעשר שדות נמי אמרי' במ' דב' אמ' בזמן שנתן לו דמי כולן דוקא במכר, אבל במתנה קנה כולן, ובמכר נמי דוקא בסתמ' אבל אם פירש לו דמי כולן, וזקף עליו דמי כולן במלוה הכי נמי דקנה כולן, ודוקא במקום שכותבין את השטר שלא קנה בכסף לבדו, אבל במקום שאין כותבין את השטר הכסף לבדו קונה ומה צריך לחזקה. מסייע ליה לשמואל דאמ' שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן, אמ' רב אחא בריה דרב איקא תדע אילו מכר לו עשר בהמות באפסר אחד ואמ' לו קנה מי לא קני, ודחי התם איגודן בידו שכולן מחוברות באפסר זה שבידו, מה שאין לומ' כך בעשר שדות. איכא דאמרי אמ' רב אחא בריה דרב איקא אילו מסר לו עשר בהמות באפסר אחד ואמ' לו קנה מי קני. פי' אע"פ שאמ' לו החזק בבהמה זו על מנת לקנות כולן מי קנה כולן בחזקה של בהמה זו, ואע"פ שמחוברות כולן באפסר אחד דאימת קנה כולן כשמסרן לו קשורות באפסר וקנה כולן מפני שאיגודן בידו ולא אמרי' דלא יקנה אלא הסמוכה לראש האפסר, אלא חזקה זו מועלת לכולן שבכולן החזיק, אבל כשאמ' לו החזק בזה אע"פ שאמ' לו על מנת לקנות [לא] קנאם כיון שהחזקה לא היתה אלא לזו, הכא נמי גבי שדות אע"פ שהן מחוברות כיון שהחזקה לא היתה אלא בשדה זו לא הועיל באחרות, ודחי התם גופין מוחלקין הכא סדנא דארעא חד הוא. בפ' המוכר את הבית [ב"ב ס"ז ע"א] אמרי' אמ' רבא אמ' רב נחמן מכר לו חולסי' ומצולה החזיק בחולסית לא קנה מצולה, החזיק במצולה לא קנה חולסית. פי' חולסית קרקע שעפרה חול שמוציאין ממנו זכוכית, מצולה קרקע שמוציאין ממנו כסף וזהב. איני והאמ' שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, אמרי התם סדנא דארעא חד הוא, וכולהו חדא תשמישתא נינהו, אבל הכא הא תשמישא לחוד והא תשמי' לחוד, איכא דאמרי אמ' רבא אמ' רב נחמן החזיק בחולסית קנה מצולה, פשיט' דהא אמ' שמואל מכר לו עשר שדות כול', הכי השתא התם סדנא דארעא חד הוא וחדא תשמישא נינהו, אבל הכא דהא תשמישא לחוד והא תשמישא לחוד אימ' לא קמ"ל. וקימא לן בכל דוכתא כלישנא בתרא, הילכך אם היו שדות וכרמים ובתים אע"פ שאין תשמישן שוה כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן.
<h2>דף כז:</h2>
וזוקקין את הנכסים כול'. אמ' עולא מנין לגילגול שבועה מן התורה, שנ' [במדבר ה'] ואמרה האשה אמן אמן, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. האי ארוסה היכי דמיא כול', ומסיק דקא משק' [לה על ידי גלגול, פי'] ואע"פ שאמן מאיש אחר גילגול הוא, לא נוכל ללמוד משם גילגול קרקעות, משום דאותו איש אחר בר שבועה הוא אם קינא לה ממנו, והילכך יכול לגלגל עליה, ונוכל ללמוד משם שאם תבעו מנה וכפר לו [בכל ועוד תבעו מנה וכפר לו] במקצת שמגלגל עליו גם על אותו מנה, שגם על אותו המנה בר שבועה הוא אם היה מודה לו במקצת, אבל הקרקעות אינן בני שבועה כלל מנין שמגלגלין, להכי מייתי מארוס' שאינה בת שבועה כלל ואפי' הכי מגלגל עליה אם זינתה בעודה ארוסה.
אשכחן סוטה דאוריתא ממונא כול'. תנא דבי ר' ישמעאל קל וחומר ומה סוטה שלא ניתנה ליתבע בעד אחד מגלגלין, ממון שניתן ליתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין. פי' הסוטה אינו יכול להשקותה בלא שני עידי סתירה אבל ממון תובעו על פי אחד ומחייבו שבועה. אשכחן ודאי, ספק מנלן. פי' שמגלגלין שבועת טענת בריא בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין אותה אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר, ספק מנלן טענת ספק כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו, דתנן בשבועות [מ"ה ע"א] חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען, וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, אלמ' ספק נמי מגלגלין, מנלן, דאי מקל וחומ' לא דמי דסוטה כל שבועתה ספק וגילגולה נמי ספק, אבל ממון עיקר שבועתו אינה אלא בטענת ודאי, דכת' [שמות כ"ב] כי יתן איש, ושבועת השותפין תקנת' דרבנן היא, משום דמורו בה היתירא כדאמרי' התם [שבועות מ"ח ע"ב], וכיון שעיקר שבועה ליתה אלא בטענת ודאי גילגול דידיה נמי בודאי ולא בספק. תניא ר' שמע' בן יוחי אומ' נאמרה שבועה בפנים ונאמרה שבועה בחוץ, מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי, אף שבועה האמור' בחוץ עשה בה ספק כודאי. פי' בפנים היא שבועת סוטה שמשביעין אותה [בעזרה] והיא באה על הספק. ואי קשיא תחילת שבועה נמי נשביענו על הספק, אלמ' תנן [שם מ"ה ע"א] אילו נשבעין שלא בטענה כול', ומוקמינן לה שלא בטענת ודאי אלא בטענת ספק, ודוקא שותפין ואריסין אבל אחריני לא. תשובה, תחלת שבועה נמי משכחת לה על הספק בעד אחד, כגון דאמ' ליה באתה אלי בחד בניסן ללות ממני מנה ואיני יודע אם הלויתיך ואם לאו, והוא אמ' לא הלויתני, ובא עד אחד ואמ' אמת כי הלוה אותך, נראה לי שהוא חייב שבועה, שכיון שאילו היו שנים היו מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, אבל אילו כפר במקצת והודה במקצת פטור, מפני שהוא כמשיב אבדה, ולא מצינן לחיוביה משום גזירה [שוה], משום דקרא כת' כי יתן, ולא אהניא גזירה שוה אלא לגילגול שבועה.
<h2>דף כח.</h2>
עד היכן גילגול שבועה אמ' רב יהודה אמ' רב דאמ' ליה הישבע שאין אתה עבדי, ההוא שמותי משמתינן ליה, דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנידוי, ממזר סופג את הארבעים, רשע יורד עמו לחייו, אלא אמ' רבא דאמ' ליה הישבע לי שלא נמכרתה לי לעבד עברי.
מתני'. כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה, אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט. ואמרי' שמ' מי' מטבע נעשה חליפין. פי' המטבע הוא רגיל ליעשות דמים בכל המטלטלין, ואם נתנו בתורת חליפין כגון שייחדן ואמ' לו מכור לי באילו כיון שזכה המוכר במטבע נתחייב הלוק' בחליפיו, שאם נאבד נאבד לו, דכל היכא דקאי ברשותיה קאי, דאימת אמרי' מעות אינן קונות וצריך למשוך דוקא כשנתן בתורת דמים, שאמ' לו מכור לי חפצך בכך וכך ופרעו ועדין לא משך את החפץ, אבל כשייחדן ואמ' לו מכור לי באילו שעשאן כך וכך חליפין ממתני' משמע דמטבע נעשה חליפין וקני כמו קנין סודר. ומהדר רב יהודה הכי קאמ' כל הנישום דמים באחר. פי' לעולם מטבע אינו נעשה חליפין ואע"פ שייחדן, ומתני' לא איירי אלא במשיכת המטלטלין, שכשמחליפין זה בזה נמצא שזה ניתן בשומתו של זה, ואתא למימ' שאם החליפו ראובן ושמע' מטלטלין זה עם זה משעה שמשך האחד המטלטל של חבירו נתחייב בשלו, שאם ייאבד ייאבד לו, ואע"פ שלא משכו, דכל היכא דקאי ברשותיה קאי. דיקא נמי דקתני כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור ש"מ. פי' דיקא נמי דלא במטבע מיירי רישא דהאי סיפא מפרש' מטלטלין, אם כן מאי כל הנעשה כל הנישום ובמטלטלין מיירי, כדתנן בפ' הזהב [ב"מ מ"ד ע"א] כל המטלטלין קונין זה את זה.
<h2>דף כח:</h2>
רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה. פי' הגבוה דהינו ההקדש קונה בנתינת כסף אע"פ שלא משך, וההדיוט אינו קונה עד שימשוך ויחזיק. ת"ר כיצד רשות הגבוה בכסף גזבר שנותן מעות במטלטלין אפי' בסוף העולם קנה, ובהדיוט עד שימשוך. ואי קשיא ומה צורך בכסף באמירה שנתרצה שיהו של הקדש בכך וכך אינו יכול לחזור בו, דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט, וכדאמרי' בפ' יש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"ב] גבי בנו של יועזר דאשכח מרגניתא ואמרה ליה איתתיה זיל אמטייה לגבי גזברין ולא תשמייה את דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט, אלא לישמיוה אינהו. יש לומ' בכי האי גונא מיירי, שבעת שקיבל ממנו המעות לא ידע שלצורך הקדש הוא קונה אלא לצרכו, ועכשיו שרוצה לחזור בו מודיעו שלצורך הקדש קונה, ומעות הקדש היו ואינו יכול לחזור בו. אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט כיצד האומ' שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה, ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק.
<h2>דף כט.</h2>
מתני'. כל מצוות הבן על האב האנשים חייבין והנשים פטורות, וכל מצוות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין. מאי כל מצוות הבן על האב, אמ' רב יהודה הכי קאמ', כל מצוות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות. תנינה להא דת"ר האב חייב לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומ' אף להשיטו בנהר, ר' יהוד' אומ' כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטיות.
למולו מנלן, דכת' [בראשית כ"א] וימל אברהם את יצחק בנו כאשר ציוה אותו אלהים, והיכא דלא מהליה אבוה מיחייב (איהו) בי דינא למימהליה דכתיב [שם י"ז] הימול לכם כל זכר, והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכת' [שם] וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה, ואיהי מנלן דלא מיחייבא דכת' כאשר ציוה אותו אותו ולא אותה. לדורות מנלן, תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמרה צואה אינה אלא זירוז מיד ולדורות, דכת' [דברים ג'] וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד, ולדורות דכת' [במדבר ט"ו] מן היום אשר ציוה יי"י והלאה לדורותיכם.
לפדותו מנלן, דכת' [שמות י"ג] וכל בכור בניך תפדה, והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו לפרוקי נפשיה, דכת' [במדבר י"ח] תפדה, קרי ביה תיפדה.
ת"ר הוא ליפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיפ', ר' יהוד' אומ' בנו קודמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו. והילכת' (כותיה דר') כתנא קמא.
<h2>דף כט:</h2>
ת"ר מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כולן, שנ' וכל בכור בניך תפדה, פשיטא בפטר רחם תלא רחמ', מהו דתימ' נילף בכור [בכור] מנחלה, מה נחלה ראשית אונו אף כאן נמי ראשית אונו קמ"ל.
ללמדו תורה מנלן, דכת' [דברים י"א] ולמדת' אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מיחייב איהו למגמר נפשיה, דכת' ולמדתם ולמדתם, איהי מנלן דלא מיחייבא, ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ומנלן דלא מיפקדא, ולמדתם ולמדתם כל שאחרין מצווין ללמדו מצווה ללמוד, וכל שאחרין אין מצווין ללמדו אינו מצווה ללמוד, ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמ' קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם.
ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמד הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומ' אם בנו תלמ' חכם ותלמ' מתקיים בידו בנו קודמו, כי הא דרב יעקב בריה דרב אח' בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי, כי אתא חזייה דלא מיחדדן שמעתתיה, אמ' ליה אנא עדיפנא מינך דאזילנא אנא.
ת"ר ללמוד תורה ולישא אשה, ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, ואם אי איפשר לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד, אמ' רב יהודה אמ' שמואל הילכתא נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה, ור' יוחנן אמ' ריחים בצוארו ועוסק בתורה, ולא פליגי הא לן והא להו. פי' בני בבל היו הולכין וגורסין בארץ יש', ומתוך שלומדין חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלין עליו, נושא אשה דהוה ליה בלא הירהור ואחר כך הולך ללמוד תורה, אבל בני ארץ ישר' הלומדים במקומן אם נושא אשה יהו צרכי הבי' מוטלין עליו ויבטלוהו.
תנא דבי ר' ישמעאל עד עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפה לאדם אימתי ישא אשה, כיון שהגיע לעשרים שנה ולא נשא אומ' תיפחו עצמותיו.
<h2>דף ל.</h2>
תניא חנוך לנער על פי דרכו [משלי כ"ב] ר' יהודה ור' נחמיה חד אמ' משיתסר ועד עשרין ותרתי, וחד אמ' מתמני סרי ועד עשרין וארבעה, ובאלה הימים חייב אדם לייסר את בנו, ופחות מכן קטן, יתר על כן לא ישמע לציוויו.
עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמ' רב יהודה אמ' שמואל כגון זבולן בן דן שלימדו אביו מקרא משנה תלמוד והלכות. פי' תלמיד היה ביניהם שכך שמו. מיתיבי למדו תורה אין מלמדו משנה. פי' אלא הוא ילמוד מעצמו. כזבולן בן דן ולא כזבולן בן דן, דאילו התם מקרא משנה תלמ' והלכות, ואילו הכא מקרא בלבד, ומאי כזבולן בן דן שלימדו אבי אביו.
תניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין, ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך, אם כן מה ת"ל בניכם, בניכם ולא בנותיכם. אמ' ר' יהושע כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני, שנ' והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני יי"י אלהיך.
אמ' רב ספרא משום ר' יהושע לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, ומי ידע כמה חיי, לא צריכא ליומי.
<h2>דף ל:</h2>
להשיאו אשה, מנלן, דכת' [ירמי' כ"ט] קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים, בשלמ' בנו בידו אלא בתו בידו היא, הכי קאמ' ליתיב לה מידי כי היכי דליתו ולינסבוה.
ללמדו אומנות, מנלן, אמ' חזקיה דאמ' קרא [קהלת ט'] ראה חיים עם [אשה] אשר אהבת, אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות. ויש אומ' להשיטו בנהר, מאי טעמ' חיותא היא.
וכל מצוות האב על הבן, מאי קאמ', אמ' רב יהודה הכי קאמ' כל מצוות האב המוטלות על הבן לעשות לאביו אחד אנשים ואחד נשים חייבין. תנינה להא דת"ר איש אין לי אלא איש אשה מנין, כשהוא אומ' תיראו הרי כאן שנים, אם כן מה ת"ל איש, איש ספק בידו לעשות, אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה. אמ' רב אידי בר אבין נתגרשה שניהן שוין.
ת"ר כבד את אביך ואת אמך [שמות כ'], ונאמ' [משלי ג'] כבד את יי"י מהונך, הישוה הכת' כיבוד אב לכיבוד המקום. ונאמר [ויקרא י"ט] איש אמו ואביו תיראו, ונאמ' [דברים ו'] את יי"י אלוהיך תירא, הישוה הכת' מוראת אב ואם למוראת המקום. ונאמ' [שמות כ"א] ומקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמ' [ויקרא כ"ד] איש כי יקלל אלהיו, הישוה הכת' ברכת אב ואם לברכת המקום, בהכאה אי איפשר, וכן בדין ששלשתן שוין.
תניא ר' אומ' גלוי וידוע לפני מי שאמ' והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הכת' (מוראת) כיבוד אב לכיבוד אם, וגלוי וידוע לפניו שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הכת' מוראת אם למוראת אב.
<h2>דף לא.</h2>
אמ' ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה, שנ' [ישעי' ס"ו] כה אמ' יי"י השמים כסאי והארץ הדום רגלי.
אמ' ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך בקומה זקופה ארבע אמות, שנ' [ישעי' ו'] מלא כל הארץ כבודו, רב הונא בריה דרב יהושע לא הוה מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמ' שכינה למעלה מראשי.
שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומ' לי השקיני מים ואימא אומרת לי השקיני מים, אי זה מהן קודם. אמ' לו (הנך) [הנח] כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך. בא לו לפני ר' יהושע ואמ' לו כך, אמ' לו נתגרשה מהו, אמ' לו מבין ריסי עיניך אתה ניכר שבן אלמנה אתה הטל להם מים בספל וקעקע להן כתרנגולין. פי' הכירו שמרוב בכייתו כשמת אביו נשרו ריסי עיניו, אמ' לו אין אתה צריך לזו השאלה אלא ללמוד תורה אתה מתכוין ותן לשניהן ביחד, שאין זה קודם לזה.
בעו מיניה מרב עולא רבה עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אמ' להן צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמה בן נתינה שמו, פעם אחד בקשו ממנו פרגמטיא בשישים ריבוא שכר והיה מפתח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו, לשנה אחרת נתן לו המקום שכרו ונולדה לו פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי יש' אצלו, אמ' להן יודע אני בכם שאם מבקש אני מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא ממון שהפסדתי בשביל אבה, וכששמעו חכמ' בדבר אמרו ומה זה שאינו מצווה כך המצווה ועושה על אחת כמה וכמה, דאמ' ר' חנינה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי אתא רב דימי אמ' פעם היה לבוש סיריקון [של] זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה.
תני ר' אבימי בריה דר' אבהו יש מאכיל לאביו אפיסיוני וטורדו מן העולם ויש מטיחנו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא.
<h2>דף לא:</h2>
אמ' ליה רב יעקב בר אבה לאביי כגון אנא כדאתינא מבי רב אבא מזיג לי כסא ואמה מזגה לי כסא היכי איעביד, אמ' ליה מאימך קבל מאבוך לא תקבל כיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה. פי' חלשא דעתיה אם תקבל ממנו עבודה.
ר' טרפון הוה אית ליה אימא זקינה כל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא גחין וסלקא עילויה, וכל אימת דהוות נחתא גחין ונחתה עילויה, אתא וקא מישתבח בי מדרשא, אמרו ליה עדין לא הגעת לחצי כיבוד כלום זרקה ארנקך בפניך לים ולא הכלמתה. רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאימיה הוה אמ' איקום מיקמי שכינה דאתיא.
ת"ר מכבדו בחייו מכבדו במותו, בחייו כיצד הנשמע בדבר אביו במקום לא יאמ' שלחוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי מהרוני בשביל עצמי, אלא כולהו בשביל אבה, במותו כיצד היה אומ' דבר שמועה מפיו לא יאמ' כך אמ' אבא, אלא כן אמ' אבא מרי הריני כפרת משכבו, והני מילי בתוך שנים עשר חודש, מיכן ואילך זכרונו לחיי העולם הבא. ת"ר חכם משנה שם אביו ושם רבו. פי' שאינו מזכירן בשמן אלא כך אמ' אבא מרי כך אמ' רבי, תורגמן המשמיע לרבים אינו משנה לא שם אביו של חכם ולא שם רבו, כי הא דמר בר רב אשי כי הוה יתיב בפירקין איהו אמ' אבא מרי ואמוריה אמ' רבנא אשי.
ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא לא עומד במקומו, במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעיצה, ולא יושב במקומו, ולא סותר דבריו ולא מכריעו, שלא יכריע בין אביו לאחר החולק לומ' נראין דברי פל' מאבי. כיבוד מאכיל ומשקה מכניס ומוציא.
<h2>דף לב.</h2>
איבעיא להו משל מי, רב יהוד' אמ' משל בן, רב נתן בר הושעיה אמ' משל אב, אורו ליה רבנן לרב ירמיה ואמרי לה לבריה דר' ירמיה משל אב.
תא שמ' שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, אמ' להן כדי שיטול ארנקי ויטילנו לים בפניו ואינו מכלימו, ואי אמרת משל אב מאי איכפת ליה מיניה, בראוי ליורשו, וכדרבה בר רב הונא דרב הונא מקרע שיראי באפי רבה בריה אמ' איחזי אי רתח אי לא רתח, ודילמ' רתח וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול [ויקרא י"ט], דמחיל ליה ליקריה.
תניא הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, לא יאמ' לו אבה עברתה על דברי תורה, אלא אומ' לו מקרא כתוב בתורה כך הוא.
אלעזר בן מתיה אומ' אבה אומ' השקיני מים, ויש לי מצוה לעשות, מניח אני כיבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבה חייבין בדבר מצוה. איסי בן יהודה אומ' אם איפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו, אמ' רב אדה בר מתנה הלכה כאיסי בן יהודה.
אמ' רב יצחק בר שילא אמ' רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ורב יוסף אמ' אף הרב שמחל על כבודו כבודו מחול דתורה דיליה היא דכתיב [תהלים א'] ובתורתו יהגה יומ(י)ם ולילה. איני והא רבא הוה משקה בהילולא דבריה ודלי להו כסא לרב [פפא] ולרב הונא בריה דרב יהושע וקמו מיקמיה, ולרב פנחס ולרב מרי בני רב חסדא ולא קמו מיקמיה ואיקפד ואמ' רבנן רבנן והני רבנן לאו רבנן, אפי' הכי הידור בעו מיעבד ליה.
<h2>דף לב:</h2>
אמ' רב אשי אפילו למאן דאמ' הרב שמחל על כבודו (אין) כבודו מחול, נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מיתיבי מעשה בר' אליעזר ר' יהושע ור' צדוק שהיו מסובין במשתה בנו של רבן גמל' והיה רבן גמל' עומד ומשקה עליהם נתן לו כוס לר' אליעזר ולא קיבלו, לר' יהושע וקיבלו, אמ' לו ר' אליעזר מה זה יהושע אנו יושבין וגמל' ברבי עומד ומשקה עלינו, אמ' לו מצינו גדול ממנו אברהם גדול הדור היה, וכתיב [בראשית י"ח] והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, ושמא תאמר כמלאכי השרת נידמו לו, לא נידמו לו אלא כערביים ואנו לא יהא רבן גמל' ברבי עומד ומשקה עלינו. אלא אי איתמר הכי איתמר, אמ' רב אשי אפי' למאן דאמ' נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנ' [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך.
ת"ר מפני שיבה תקום [ויקרא י"ט], יכול מפני זקן אשמאי. פי' בור כמו והאדמה לא תשם [בראשית מ"ז] ומתרגמינן לא תיבור, ת"ל (לומ') זקן, אין זקן אלא חכם, שנ' [במדבר י"א] אספה לי שבעים איש מזקני יש', ר' יוסי הגלילי אומ' אין זקן אלא שקנה חכמה, שנ' [משלי ח'] יי"י קנני ראשית דרכו. יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, ת"ל והדרת, לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור, אי הידור יכול יהדרנו (במקום) בממון, ת"ל תקום והדרת, מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס, יכול יעמוד מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ ת"ל תקום והדרת, לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור, יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, ת"ל ויראת מאלהיך, כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.
ר' שמע' בן אלעזר אומ' מנין לזקן שלא יטריח, ת"ל זקן ויראת, איסי בן יהודה אומ' מפני שיבה תקום, כל שיבה במשמע. פי' ואפי' זקן אשמאי, ודוקא בור אבל רשע לא דבענן בעושה מעשה עמך. ר' יוסי הגלילי הינו ת"ק, איכא ביניהו יניק וחכים, דת"ק סבר יניק וחכים לא, דשיבה וזקן חד נינהו, ור' יוסי הגלילי סבר אפי' יניק וחכים, דשיבה וזקן תרי נינהו.
<h2>דף לג.</h2>
אף קימה שאין בה חסרון כיס, מיכן אמרו אין בעלי אומניות (שבירושלם) רשאין לעמוד מפני תלמ' חכמ' בשעה שעסוקין במלאכתן, ולא והא תנן כל בעלי אומנות שבירושלים עומדין מפניהן ושואלין בשלומן ואומ' להן אחינו אנשי מקום פל' בואכם לשלום, אמ' ר' יוחנן מפניהן עומדין מפני תלמי' חכמ' אינן עומדין, וכל כך למה, כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא.
יכול יעמוד מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ. ולא, והא ר' חייה הוה יתיב בי מסותא עאל ר' שמע' ברבי ולא קם מיקמיה ואיקפד, אתא ואמ' ליה (ליה) לאבוה רבי שני חומשין שניתי לו בספר תילים ולא עמד מפניי. ובר קפרא ואמרי לה ר' ישמעאל בר' יוסי הוה יתיב בי מסותא וחלף ואזיל ר' שמע' בר' ולא קם מיקמיה ואיקפד, אתא ואמ' ליה לאבוה רבי שני שלישי של שליש שניתי לו בתורת כהנים ולא עמד מפני ואמ' ליה שמא בהן היה יושב ומהרהר, טעמ' דבהן יושב ומהרהר הא לאו הכי חייב, לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי.
יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, ברשיעי עסיקינ', הכי קאמ' יכול יעצים עיניו מיקמי דלימטי זמן חיוביה דהא לא חזי ליה, ת"ל ויראת מאלהיך. תנא קימה שיש בה הידור, ואיזו זו הוי אומ' ארבע אמות, אמ' אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק כמלא עיניו, אביי מכי חזי להו לאוני דחמריה דרב יוסף דאתי הוה קאי, אביי הוה רכיב חמרא וקא מסגי על גודא דנהר פפא יתיב רב משרשיה ורבנן באידך גיסא ולא קמו מיקמיה, אמ' להו לאו רבא מובהק אנא, אמרו ליה לאו אדעתין.
מנין לזקן שלא יטריח, אמ' אביי נקיטי' דאי מקיף חיי, אביי מקיף, ר' זירא מקיף.
איסי בן יהודה אומ' מפני שיבה תקום, כל שיבה במש'. אמ' ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה. ר' יוחנן קאי מקמי סבי דארמאי אמ' כמה הרפתקי עדו עליהו דהני, רבא מיקם לא הוה קאי הידור עביד להו, אביי הוה יהיב ידא לסבי, רבא משדר שלוחי, רב נחמן היה משדר גווזא, אמ' אי לאו תורה כמה נחמני איכא בשוקא. פי' היה שולח הסריסי' שהיו עומדים לפניו בפני הזקנים, והוא לא היה הולך שלא לזלזל בתורתו. אמ' ר' אייבו אין תלמי' חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. אמ' ר' אלעזר כל תלמ' חכם שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים, מורא זו איני יודע מה היא, כשהוא אומ' תקום ויראת מאלהיך, הוי אומ' זו קימ'.
<h2>דף לג:</h2>
מתני'. כל מצות עשה שהזמן גרמה האנשים חייבין והנשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה אחד אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה אחד נשים ואחד אנשים חייבין חוץ מבל תקיף ומבל תשחית ומבל תיטמא למתים. פי' לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך [ויקרא י"ט] נוהגין באנשים ואין נוהגין בנשים, וכן נמי לנפש לא יטמא בעמיו [שם כ"א], ולקמ' נפרש טעמ' דכולה מתני'.
איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפני אביו ולא איפשיט, וכן נמי בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו ולא איפשיט.
איבעיא להו רכוב כמהלך דמי אי לא, ופשיט אביי דכמהלך דמי.
איבעיא להו מהו לעמוד מפני ספר תורה, ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרו קל וחומ', מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. אמ' ר' אלעזר אין תלמ' חכם רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה, לייט עלה אביי על מי שעושה כך ואינו עומד.
אמ' רב דימי דמן חיפה חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר ארבע אמות יושב, אב בית דין עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו, שנ' [שמות ל"ג] והביטו אחרי משה עד באו האהלה.
ת"ר איזו היא מצו' עשה שהזמן גרמה סוכה ולולב שופר וציצית, ואיזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמה מזוזה ומעקה אבדה ושילוח הקן, וכללא היא, דכל מצו' עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, והרי מצה שמחה והקהל דמצות עשה שהזמן גרמה הן ונשים חייבות, ותו והרי תורה ופריה ורביה ופדיון הבן דמצות עשה שלא הזמן גרמה ונשים פטורו', אמ' ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנ' בהן חוץ, כדתנן בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, ותו ליכא והאיכא כמהין ופטריות, אלא אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנ' בהן חוץ.
<h2>דף לד.</h2>
ומצות עשה שהנשים פטור' מנלן, ואסיקנא אמ' רב אחא בר יעקב אמ' קרא [שמות י"ג] והיו לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת יי"י בפיך, הוקשה כל התורה כולה לתפילי', מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמה ונשים פטורות, אף כל מצות עשה שהזמן גרמה נשי' פטורות, ומדמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות מצות עשה שלא הזמן גרמה נשי' חייבות.
<h2>דף לה.</h2>
וכל מצות לא תעשה כול', מנהני מילי, אמ' רב יהודה אמ' רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל אמ' קרא [במדבר ה'] איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל ביי"י, השוה הכת' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ מבל תקיף ומבל תשחית דכת' [ויקרא י"ט] לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחי' את פאת זקנך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה, ובל תיטמא למתים דכת' [שם כ"א] בני אהרן ולא בנות אהרן, איסי תני אף בל יקרחו נשים פטורות, ולית הילכתא כותיה.
<h2>דף לו.</h2>
מתני'. הסמיכות והתנופות ההגשות והקמיצות ההקטרות והקבלות המליקות וההזאות נוהגות באנשים ואין נוהגו' בנשים, חוץ ממנחת סוטה והנזירה שהן מניפות.
סמיכות דכת' [ויקרא א'] דבר אל בני יש' וסמך, בני יש' סומכין ואין בנות יש' סומכות, פירוש דקרבן נשים לא בעי סמיכה. תנופות דכ' דבר אל בני יש' להניף [שם ז'], בני יש' מניפין ואין בנות ישר' מניפות. פי' קרבן נשים צריך תנופה כמו אנשים שאימורי שלמיהן וחזה ושוק שלהן טעונין תנופה אבל מיהו קרבן אנשים מניפין הבעלים עם הכהן, אבל קרבן נשים מניף הכהן לבדו כדאמרי' במנחות בפ' כל המנחות באות מצה [ס"א ע"א]. הגשות דכת' [ויקרא ו'] זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן אל פני י"י אל פני המזבח, בני אהרן ולא בנות אהרן, ומהאי קרא נפקא לן הגשה דמנחה בפ' שיני דסוטה [י"ד ע"ב]. והקמיצות דכת' [שם ב'] והביאה אל בני אהרן וקמץ, בני אהרן ולא בנות אהרן. הקטרות דכת' [שם ג'] והקטירו אותו בני אהרן, ולא בנות אהרן. הקבלות דכת' [שם א'] והקריבו בני אהרן את הדם אליו, ואמ' מר והקריבו זו קבלת הדם. המליקות דכת' [שם] ומלק אהרן והקטיר, איתקש מליקה להקטרה.
חוץ ממנחת סוטה והנזירה שהן מניפות. פי' הסוטה מניפה את מנחתה, ונזירה מניפה הזרוע בשלה וחלה ורקיק.
<h2>דף לו:</h2>
הזאות דמאי, אי דפרה אלעזר כת' בה [במדבר י"ט] וכל שאר כהנים פסולין, ומאי איריא (אנשים) [נשים], אי דפנים דהיינו הזאות שעל הפרוכת ועל מזבח הזהב האמורים בפר כהן משיח ובפר העלם דבר של ציבור, כהן משיח כת' בהו [ויקרא ד'] וכל שאר כהנים פסולין, ואלא הזאה דבן עוף דכת' בחטאת העוף [שם ה'] והזה מדם החטאת ואתיא בקל וחומר מבן צאן, ומה בן צאן שלא קבע לו כהן בשחיטתו קבע לו להזאתו דכת' [שם א'] וזרקו בני אהרן, בן עוף שקבע לו מקום למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו.
מתני'. כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין [ב]ארץ בין בחוצה לארץ, ושהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערל' ומן הכלאים, ר' אלעזר אומ' אף החדש. פי' כל מצוה שאינה תלויה בארץ שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, ושהיא תלויה בארץ שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה ומן הכלאים שאע"פ שהן חובת קרקע נוהגות אף בחוצה לארץ, הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדאמרי' לקמ' [ל"ח ע"ב], ר' אלעזר אומ' אף החדש מלאוכלו לפני העומר, והילכת' כותיה דסתם לן מתני' כותיה, דתנן בשלהי מסכת ערלה [פ"ג מ"ט] החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים. מנהני מילי, דת"ר [דברים י"ב] אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון, זו משנה, לעשות, זה המעשה, בארץ, שומע אני כל המצוות כולן לא יהו נוהגות אלא בארץ, ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אי כל הימים יכול יהו נוהגין בין בארץ בין בחוצ' לארץ, ת"ל בארץ, אחר שריבה הכת' מיעט, צא ולמד ממה שאמור בעניין [שם] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, והלא ע"ז בכלל היתה, ולמה יצאה להקיש אליה לומר לך מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל שהיא חוב' הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, אבל חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ. פי' האי אבד תאבדון הוא סמוך לכל הימים לומר לך שמצוה זו נוהגת כל הימים, בין בארץ בין בחוצה לארץ, ומינה ילפינן לכל חובת הגוף.
<h2>דף לז.</h2>
ור' אלעזר אומ' אף החדש. איבעיא להו ר' אלעזר לחומרא או לקולא פליג, ואסיקנא דלחומרא פליג דשמעיה לת"ק דקאמ' כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה ומן הכלאים שהן הלכה מדברי סופרים, ולא הוציא מכללן אלא אילו, אבל חדש סבירא ליה לת"ק דאינו נוהג אלא בארץ שהרי חובת קרקע היא, ואתא ר' אלעזר למימר שגם החדש נמי אע"פ שחובת קרקע הוא נוהג בכל מקום משום דכת' ביה [ויקרא כ"ג] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכ', בכל מקום שאתם יושבים במשמע בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ות"ק סבר האי בכל מושבו' לא אתא אלא לאחר ירושה ולאחר ישיבה, ולמעוטי שבע שכיבשו ושבע שחילקו, שלא נאסרו בחדש עד שבאו לשילו.
<h2>דף לח:</h2>
הערל' הלכה, מאי הלכה, אמ' רב יהודה אמ' שמואל הילכת מדינה. פי' מנהג שנהגו המדינות מאיליהן, ועולא אמ' ר' יוחנן הלכה למשה מסיני, וקימ' לן [עירובין מ"ז ע"ב] רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף לט.</h2>
אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני, אמ' ליה ר' זירא לר' אסי והתנן ספק ערלה בארץ אסור ובסוריא מותר, אשתומם כשעה חדא, אמ' ליה אימור כך נאמרה הלכה ספיקה מותר ודאה אסור. אמ' ליה לוי אריוך ספק לי ואנא איכול. פי' אע"פ שאתה יודע שהם של ערלה תנם לי ולא תודיעני שהן של ערלה כדי שאהיה אני מסופק בדבר ואוכל אותם, דאע"ג דכל ספק איסורא לחומרא, כך נאמרה הלכה דספיקה מותר. רב אויה ורבה בר רב חנן מספקי להדדי. אמרי חריפי דפומבדיתא אין ערלה בחוצה לארץ, שלחה רב יהודה לקמיה דר' יוחנן שלח ליה סתום ספיקה ואבד ודאה והכרז על פירותיהן של אילו שהן טעונין גניזה, וכל האומ' אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד משליך חבל בבית [מיכה ב']. פי' סתום הדברים של היתר הספק שלא לדורשו ברבים, כדי שלא יקלו בה עמי הארץ, אבל הפירות שהן ודאי ערלה אבדם שהם אסורין בהנאה אפי' בחוצה לארץ הלכ' למשה מסיני.
אמ' רב אסי אמ' ר' יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה, אמ' ליה ר' אלעזר לר' אסי והתנן הכלאי' מדברי סופרים, לא קשיא, כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן, כדשמואל דאמ' שמואל [ויקרא י"ט] את חוקותי תשמרו חוקים שחקקתי כבר. פי' מדלא כת' ושמרתם את חוקותי, משמ' חוקותי אשר מעולם תשמורו, מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן, ואלה הן החוקים בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה, ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף שדך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. ואלא הכת' שדך. פי' וחוצה [לארץ] לא יקרא שדך, אמ' ליה ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. פי' בכל כלאי זרעים ואפי' כלאי הכרם אין נוהגין אלא בארץ מן התורה. רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא, חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ושערי, אמ' ליה ניתי מר נישמתיה מפני שעובר על דברי סופרים, דתנן [ל"ח ע"ב] והכלאים מדברי סופרים, אמ' ליה לא חווריתו. פי' אינכם מלובנים בדבר יפה, דדוקא כלאי הכרם אסרו חכמ' בחוצה לארץ ולא כלאי זרעים. ועוד חזיוה לההוא גברא דהוה קא זרע חיטי ושערי ביני גופני אמ' ליה ניתיה מר נישמתיה. פי' דהא כלאי הכרם אסורים מדברי סופרים, ואמ' ליה לא צהריתו ולא קימ' לן כר' יאשיה דאמ' לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, והכי נמי אמרי' בראשית הגז [חולין קל"ו ע"ב] אמ' רב נחמן בר יצחק נהוג עלמ' כתלתא סבי כר' אילעאי בראשית הגז, וכר' יהודה בן בתירה בדברי תורה, וכר' יאשיה בכלאי הכרם.
רב יוסף מערב ביזראני וזרע, אמ' ליה אביי והתנן והכלאים מדברי סופרים, אמ' ליה לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים, כלאי הכרם שבארץ אסורין בהנאה בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן, כלאי זרעים דבארץ (מותרין) לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו בהו רבנן. נמצא עכשיו שודאי ערלה וודאי כלאי הכרם אסורין בחוצה לארץ הכלאים מדברי סופרים והערלה הלכה למשה מסיני וספיקה מותר, כדתנן [ל"ח ע"ב] ספק ערלה בארץ ישר' אסור ובסוריא מותר, ותנן נמי התם כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ יש' אסור ובסוריא מותר, וכלאי זרעים מותרין לזורען בחוצה לארץ, והרכבת האילן לוקין עלי' דבר תורה אפי' בחוצה לארץ.
<h2>דף לט:</h2>
מתני'. כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב, וכל המחזיק בשלשתן עליו הכת' אומ' [קהלת ד'] והחוט המשולש לא במהרה ינתק.
אמ' רב יהוד' הכי קאמ' כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו דהוה ליה רובו זכאי מטיבין לו בעולם הזה, שאוכל הפירו' והקרן קיימת לו לעולם הבא, ונוחל את הארץ.
<h2>דף מ:</h2>
וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה כול', אמ' ר' יוחנ' ופסול לעדות. ת"ר האוכל בשוק הרי זה כלב, ויש אומ' פסול לעדות, אמ' רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים.
<h2>דף מא.</h2>
האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה, האיש מקדש את בתו [כשהיא נערה] בו ובשלוחו. השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא, אמ' רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחרך רישא, ורב' מלח שיבוטא, ורב הונא מדליק שרגא. פי' לכבוד שבת, ולא היו רוצים לעשותו על ידי שליח. איכא דאמרי איסורא נמי בהא איכא כדרב יהודה אמ' רב, דאמ' רב יהודה אמ' רב אסור לו לאדם שיקדש אשה עד שיראה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמ' אמ' [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך. אלא אי איתמ' דרב יוסף אסיפא (אסיפא) איתמ', דקתני האשה מתקדשת בה ובשלוחה, השתא בשלוחה מיקדשא בה מיבעיא, אמ' רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוח' כי הא דרב ספרא מחרך רישא ורבא מלח שיבוטא, אבל בהא איסורא ליכא כדריש לקיש, דאמ' ריש לקיש טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו.
האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא, מסייעא ליה לרב יהודה אמ' רב, דאמ' רב יהודה אמ' רב ואיתימ' ר' אלעזר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפל' אני רוצה.
שליחות מנלן, דתניא שילח מלמד שהאיש עושה שליח, שילחה מלמד שהאשה עושה [שליח], ושילחה מלמד שהשליח עושה שליח. פי' האי דכת' [דברים כ"ד] גבי גירושין ושילחה מביתו קרא יתירא הוא, דאיבעי ליה למיכתב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה [והלכה] והית' לאיש אחר, אלא לדרשא (אע"ג) אתא, ודרשינן ושילח מלמד שהאיש עושה שליח להוליך גט לאשתו ושלוחו כמותו, ועוד דרשינן הה"י וקרינן ושילחה מלמד שהאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, ועוד דרשינ' הו"ו מלמד שגם השליח עושה שליח, ואינו דומה שליח דאשה לשליח דבעל, דדוקא שליח דבעל הוא משוי שליח, כדתנן עושה בית דין ומשלחו אבל שליח דאשה לא מצי לשוויי שליח אחר משום דמילי נינהו שלא מסרה לו האשה אלא דברים בעלמ' התקבל לי גיטי, וקימ' לן כר' יוסי דאמ' מילי לא מימסרן לשליח, בפ' האומ' התקבל לי גיטי [גיטין ס"ו ע"ב], ולא דמי לשליח דבעל דמסר ליה חפצא ומצי לשוויי שליח.
אשכחן בגירושין בקידושין מנלן, וכי תימ' נילף מגירושין, איכא למיפרך מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה, אמ' קרא [דברים כ"ד] ויצא' והיתה, מקיש הויה ליציאה, מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח. וכתב רבינו יצחק זצוק"ל, וכי היכי דבגירושין מצי שליח לשוייה שליח הכי נמי גבי קידושין אלא מיהו לא משוי שליח אלא היכא דאניס דומיא דשליח דגירושין, ואינו נר' לי, דכי ילפינן קידושין מגירושין דוקא שליח ראשון, אבל [לא] שהשליח יעשה שליח דמילי נינהו, שאומ' לו צא וקדש לי אשה, ואפי' אם מסר לו שום חפץ לא דמי לגט, שהגט הוא דבר המגרש, שאם נאבד אין כח בשליח לגרשה, אבל חפץ הקידושין שמסר לו אם נאבד יכול לקדשה לו משלו, נמצא שעיקר השליחות מילי הוי והילכך לא מימסרן לשליח, אך אם קידשה בשטר שהוא דומה לגט.
<h2>דף מא:</h2>
תניא ר' יהושע בן קרחה אומ' מנין ששלוחו של אדם כמותו שנ' [שמות י"ב] ושחטו אותו כל קהל, וכי כל קהל ישר' שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, מיכן ששלוחו של אדם כמותו, והא דתנן [מ"ב ע"ב] השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, שילח ביד פקח פקח חייב, ואמאי נימ' שלוחו של אדם כמותו וליחייב המשלח, שאני התם דאין שליח לדבר עבירה, דאמרי' דברי רב ודברי תלמ' דברי מי שומעין הוי אומ' דברי רב.
<h2>דף מב.</h2>
אמ' רב נחמן אמ' שמואל יתומין שבאו לחלק בניכסי אביהן בית דין מעמידין להן אפיטרופין ובוררין להן חלק יפה לזה וחלק יפה לזה, ואם הגדילו יכולין למחו', ורב נחמן דידיה אמ' אם הגדילו אין יכולין למחות, אם כן מה כח בית דין יפה. ומי אית ליה לרב נחמן מה כח בית דין יפה, והתנן שום הדיינין שפחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל. פי' אם [שמו] נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא צאית דינא. רבן שמ' בן גמל' אומ' אם כן מה כח בית [דין יפה], ואמ' רב הונא בר חיננא אמ' רב נחמן הלכה כדברי חכמ', לא קשיא הא דטעו הא דלא טעו, אי דלא טעו מה יכולין למחות, ברוחות. וקימ' לן כרב נחמן.
<h2>דף מב:</h2>
אמ' רבא אמ' רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, פחות משתות נקנה מקח, יתר משתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה, אמ' רבא האי דאמרת פחות משתות נקנה מקח, לא אמרן אלא דלא שוי שליח, אבל שוי שליח מצי אמ' ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, והאי דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור ניפלוג בי שומא דבי דינא, אבל אמור נפלוג בי שומא דבי דינא לא, דתנן שום הדיינין שפחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל, והאי דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרינן אלא במטלטלי אבל מקרקעי אין אונאה לקרקעו', ואפי' ביטול מקח אין להן, ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויא אבל פלוג במשחתה לא כדרבא, דאמ' רבא כל שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר.
<h2>דף מג.</h2>
איתמר רב אמ' שליח נעשה עד, דבי ר' שילא אמרו אין שליח נעשה עד, מאי טעמיהו דבי ר' שילא אילימ' משו' דלא אמ' ליה הוי לי עד, אלא קידש אשה בפני שנים ולא אמ' להם אתם עידי הכי נמי דלא הוו קידושיו קידושין, אלא אמ' רב שליח נעשה עד אלומי אלמיה למילתיה, שנעשה הדבר על ידו, דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד כיון דאמ' מר שלוחו של אדם כמותו, האי במקום בעל קאי והוה ליה כי גופיה, ומסיק תלמ' והילכתא שליח נעשה עד.
אמ' רבא אמ' רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות. פי' אם שלח הלוה חובו למלוה על ידי שני בני אדם, והמלוה כופר שלא נתנו לי כלום, הן השלוחין עדים ומעידי' עליו שנתנו לו ונפטר הלוה בעדותן. ואמרי' מאי קסבר רב נחמן דאמ' וכן בדיני ממונות, אי קסבר המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן, דאי לא אמרי יהבוניה למלוה. פי' אם לא יאמרו שקיבלם המלוה יאמר להם הלוה פרעו אותי מן המעות שנתתי [לכם] ליתן למלוה ולא נתתם, ופעמים שמסר להם בעדים שאינן נאמנין לומ' החזרנו לך המעות שנתתה לנו, שהמלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, ואינו נאמן לומר פרעתי, ולפיכך הן אומ' נתננו אותם למלוה כדי לפטור עצמן מן הלוה, והיאך אתה מאמינם שהן נוגעין בעדותן. אלא לעולם קסבר המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ומיגו דיכלי למימ' אהדרוניה ללוה יכולין נמי למימ' פרענום למלוה. פי' ומלוה מיפקע בעדותן ופטור לוה שעדותן קיימת כיון שאין נוגעין בעדותן, ודוקא כשהן שנים, אבל אם היה אחד והוא אומ' נתתי המעות למלוה, ומלוה אומ' לא נתן לי כלום הוא פטור, מפני שכופר בכל, ומלוה בא ונפרע ממנו בלא שבועה מפני שאומ' הלא אתה מודה כי הלויתיך, ואתה לא פרעתני למה אתחייב שבועה בדברי זה שאומ' פרעני, בודאי גבי חנוני על פינקסו דמישתבע חנוני על פינקסו, והשתא נמי דתקון רבנן שבועת היסת דמישתבע שליח ונפטר ומישתבע נמי פועל ושקיל כדי להפיס דעתו של בעל הבית, אבל הכא דשליח מיפטר בולא כלום, אינו דין שנשביע המלוה אלא גובה מן הלוה בלא שבועה ולוה הוא דאפסיד אנפשיה, ואע"ג דקימ' לן עד אחד מחייבו שבועה, אינו נשבע דהוה ליה נשבע ונוטל, בודאי לענין פקדון אי שלח ליה פקדונו על ידי שליח והשומר כופר השליח הוא עד אחד ומחייבו שבועה דאוריתא, כדאמרינ' בירושלמי [ה"א] חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכפר ביה, אתא עובדא קמיה דר' ירמיה ועשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף, אבל גבי מלוה אין לומ' כן שהוא יש לו לגבות, וכיון שזה מודה כי הלוהו אינו נפטר בדברי שלוחו, ואינו יכול להשביעו אלא גובה ממנו בלא שבועה.
<h2>דף מג:</h2>
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת, שאפילו מי שאינו מודה במקצת הטילו עליו שבועה, מהשתא אפי' סבירא לן המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, אפי' הכי נוגעין בעדותן הן, דאי אמרי יהבוניה ניהלך בעי אישתבועי, לפיכך הן מעידין שקיבלם מלוה מידם כדי שייפטרו מידי שבועה הילכך בממונא לא אמרי' הן הן עדיו, וכיון דלא הוו עדים הרי הדין היה דומה לדין חנוני על פינקסו מישתבעי אינהו דיהבינהו למלוה ונפטרין מן הלוה דהוא האמינם בשבועה שמסר להם מעותיו, אבל מלוה אומר שאינן נאמנין לו בשבועה מישתבע דלא שקל מידי ופרע ליה לוה למלוה, ואם היה שליח אחד נמי הוא הדין דמישתבע הסת ואהדר ליה למלוה ונפטר כדין כל כופר בכל, מישתבע נמי מלוה הסת דלא שקל מידי ומשלם ליה לוה למלוה, דכיון דנתחייב שליח שבועה אין המלוה נפרע אלא בשבועה מן הלוה כדי להפיס דעתו של לוה, כדאמ' בחנוני על פינקסו דכיון דנשבע חנוני משבעינן נמי לפועלין. ורבינו יצחק זצוק"ל [י"ח ע"א מדפי הרי"ף] כתב דאינהו מישתבעו בשבועת היסת ומיפטרו מלוה, ומלוה מישתבע בגזירה כעין שבועת התורה דלא פרעו ליה מידי הנך שלוחין ופרעיה ליה לוה למלוה. ואינו נר' לי דמה צורך להשביע את המלוה כלל, אי לאו להפיס דעתו של לוה, ומפני שנשבע לו השליח כי פרעו, והילכך באותה שבועה שנשבע השליח כך הוא נשבע המלוה, מה זה בשבועת היסת אף זה בשבועת היסת, ולא דמי לפועלין דהתם חנוני נשבע כעין של תורה ונוטל, וגם הפועלין נמי נשבעי' כמותו ונוטלין, אבל הכא דאין השליח נשבע אלא היסת ונפטר, ואילו היה בימי התנאים היה פטור לגמרי, והשתא החמירו עליו להיות נשבע היסת גם המלוה נמי אינו נשבע אלא היסת, להפיס דעתו של לוה ופרע ליה. וכיון דבדיני ממונות אמרי' דהן נוגעין בעדותן ולא מהימני, הוא הדין נמי גבי קידושין אם נתן להן מנה לקדש בו את האשה נוגעין [בעדותן] הן ואינם עדיו, אך אם נתן להם שטר, או שאמ' להם תנו לי מתנה וקדשו לי אשה משלכם, אבל אם מסר להם כסף אם לא יקדשוה בפני עדים אחרים אינה מקודשת, שאין תורת עדים באלה כיון שהן נוגעין בעדותן ולא בעיא גיטא.
האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו, תנן התם נערה המאורשה היא ואביה מקבלין את גיטה, ר' יהודה אומ' אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה מקבל גיטה בלבד, וכל שאינה יכולה לשמר את גיטה אינה יכולה להתגרש. פי' דוקא אם קיבלתו היא בידה אינה יכולה להתגרש אבל אם קיבלו האב מגורשת היא. ואין הלכה כר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים. ודוקא נערה המאורסה אבל קטנה דברי הכל אביה ולא היא, עיין בערך נ"ט בספר המכריע.
אמ' ריש לקיש כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין, ור' יוחנן אמ' מחלוקת בגירו' אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא, אמ' ר' יוסי ביר' חנינה מאי טעמ' דר' יוחנן אליבא דרבנן, קידושין דמדעתה אביה ולא היא, גירושין דבעל כרחה בין היא בין אביה.
<h2>דף מד.</h2>
ר' אסי לא עאל לבי מידרשא אשכחיה לר' זירא אמ' ליה מאי אמור האידנא בי מידרשא, אמ' ליה אף אנא נמי לא עיילנא ר' אבין הוא דעייל, ואמ' חבור חבורתא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש כי כורכיא מקיש הוייה ליציאה וליכא דאשגח ביה, וקימ' לן בכל דוכתא הלכה כר' יוחנן בר מתלת [יבמות ל"ו ע"א].
<h2>דף מד:</h2>
בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, מאי מי אמרי' ידה כיד אביה לשוויי שליח אי לא, אמ' ליה אין עושה שליח, וכך הלכה. איתיביה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה, שאין הקטן עושה שליח, הא נערה הרי זה גט, הכא במאי עסיקינ' בשאין לה אב, והא מדקתני סיפא ואם אמ' לו אביה צא וקבל גט לבתי ורצה הבעל לחזו' לא יחזור מכלל דבשיש לה אב עסיקינן, חסורי מיחסרא והכי קתני, קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה הרי זה גט, במ' דב' אמ' בשאין לה אב, אבל יש לה אב אם אמ' לו אביה צא וקבל לבתי גיטה אם רצה הבעל לחזור לא יחזור.
איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה [אמר שמואל] צריכה גט וצריכה מיאון וכן אמ' רב צריכה גט וצריכה מיאון, וטעמ' מאי, אמ' רבא בריה דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושיה, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה ויאמרו אין קידושין תופשין באחותה. פי' קידושי קטנה בלא רצון האב אינן כלום, ואם היתה מקבלתם ברצון האב היו קידושין גמורין, ועכשיו שנתקדש' שלא מדעת האב אמרי רב ושמואל דהיא צריכה גט ומיאון, [גט] שמא נתרצה האב כששמע, ואמרינן איגלאי מילתא למפרע דבשעת קידושין נמי היה רצונו וכאילו נתקדשה לדעתו ורצונו דמי, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה כששמע, ואע"פ שאחרי כן אומ' רוצה אני אינו כלום כיון שבעת ששמע לא רצה, דתו ליכא למימר ביה איגלאי מילתא למפרע דבשעת קידושין היה שם רצונו. אמ' רב נחמן והוא ששידכו. פי' ששידכו עם האב קודם שקיבלה הקידושין, התם אמרי' שאילו (נתרצת) [נתרצה] כששמע איגלאי מילתא למפרע שהיה רצונו בשעת הקידושין כיון ששידכו עמו וידע בדבר, אבל אם לא שידכו אע"פ שנתרצ' בשעה ששמע אינו כלום, דבענן רצון בשעת קידושין, וכיון שלא שידכו ליכא למימר ביה איגלאי מילתא למפרע. ועולא אמ' אפי' מיאון אינה צריכה ואע"ג דשידכו. פי' ואע"פ שנתרצה כששמע דבענן רצון בשעת קידושין, דכל מעשה קטנה בלא רצון האב אינו כלום, ואע"פ שנתרצה בשעה ששמע, ואפי' שידכו עמו מקודם לכן אינו כלום, כיון דבשעה שקיבלה קידושין לא ידע, ולית ליה לעולא ברירה למימר כיון דהשתא רצה איגלאי מילתא למפרע דרצה.
<h2>דף מה.</h2>
הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל. פי' מחצלאות פרושות על גבי זיזין לצל. שקל חד מיניהו כסא דחמרא יהב ליה לחבריה, אמ' ליה מיקדשא לה ברתך לבראי, אמ' רבינא אפי' למאן דאמ' חיישינ' שמא נתרצה האב הכא לא אמרי'. פי' דוקא באב אמרי' דמתרצה בכל דהו, דטב למיתב טנדו, אבל גברא דייק ונסיב, אמרו ליה רבנן לרבינא ודילמ' שליחא שוייה, לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליחא, ודילמ' ארצויי ארצי קמיה ואישתיק. פי' הרצה האב הדברים לפני בנו והודיעו שרצו' ליתן לו זו האשה ושתק הבן כששמע, והוו להו קידושין למפרע, כדאמרי' ברצה האב היכא דשידכו, ואין לחלק בין רצון האב לרצון הבן. אמ' להו רב שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל. פי' דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע לא ברצון האב ולא ברצון הבן, וזה הרצון של עכשיו אינו מועיל כלום כיון שלא היה בעת הקידושין, וכיון דרבינא קם ליה בשיטתיה דעולא הילכת' כותיה דהוא בתרא, ואינה צריכ' לא גט ולא מיאון. ונר' לי דדוקא בקטנה פליגי רבינא ועולא מפני שאין לה דעת, אבל נערה שהיא בת דעת אם נתקדשה שלא לדעת אביה, כל זמן שהאב רוצה מקודשת, ואע"פ שלא שידכו דלא בענן רצון האב בעת הקידושין בנערה כי אם בקטנה כדבענן למימ' לקמן. וכתב רבינו יצחק זצוק"ל [י"ט ע"א מדפי הרי"ף] כולהו רבואתא קמאי, כגון רב אחא משבחא ובעל הלכות גדולות ורבינו האיי גאון כת' בתשובותיו כולהו פסקי הילכת' כרבינא, ודחו לה לדרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה דהיכא דקדישא קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוהא לא הוו קידושיה קידושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. ולא היא, היכא דשדיכו והדר איקדשה שלא לדעת אביה ונתרצ' האב צריכה מיהא גיטא, דאפי' רבינא לא אמ' אלא דלא חיישינ' שמא נתרצה, אבל ודאי נתרצה לא אמ'. ואינו נר' לי מה שאמ' רבינו יצחק, וכרבו' קמאי נר' לי דאמרי בין נתרצה בין לא נתרצה אינן קידושין, דאם איתה היכא דאיכא עדים שבאותה השעה ששמע נתרצה הוו קידושי, שרו אשת איש מספיקא לעלמ', ואמרי דלא חיישינן מסתמ' שמא נתרצה האב כששמע אלא אמרינן לא נתרצה, ואמאי והא כל ספק איסורא לחומרא, והכא נמי ניזיל לחומ' ונימא שמא נתרצה, אטו קים להו לעולא ולרבינא שלא יתרצה האב בשמעו וירדו לדיעות בני אדם שאינן מתרצין במה שעשו בנותיהן, לאו מילתא היא, דהרבה בני אדם יש שמתרצין בשומען, ועוד דשידכו ולא היה האב מוחה מתחלה, הילכך בעל כרחינו יש לנו לומ' שאע"פ שנתרצה האב בשומעו ויש עדים בדבר זה, אפילו הכי לא הוו קידושי כיון שבעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם.
<h2>דף מה:</h2>
ההוא דאמ' לקריביה ואיהי אמרה לקריבה כפתיה ואודי לה ואמ' תיהוי לקריביך, אדאכלי ושתו אתו קרובים דידיה סליקו לאיגרא וקידשוה, אמ' אביי [צפניה ג'] שארית יש' לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. פי' בת קטנה היתה להם הבעל היה אומ' ליתן אותה לקרובו ואשתו היתה אומרת ליתן אותה לקרובה, הכריחתו אשתו עד שהודה לדבריה, ואמ' לה תיהוי לקריבך ועשו סעודה מחמת חיבת החיתון וזימנו שם קרואיהם, ובעוד שהיו אוכלין ושותין באו קרובי הבעל ועלו בעלייה וקידשו אותה בסתר, ועדין לא קיבל האב קידושי' מאותו קרוב של אשתו, ואמ' אביי שארית ישר' לא יעשו עולה ולא חיישינ' שמא ברצון האב עשו מה שעשו, והוא אמ' להם שיקדשוה בצינעה מפני שנתבייש מאשתו, אלא קידושי שיני אינן קידושין כלל. ורבא היה נותן עוד טעם אחר שאין לחוש לקידושי שיני, חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וכבר הוא עשה סעודה ליתן אותה לקרוב אשתו.
נתקדשה (לדעתה) [לדעתו] והלך אביה למדינת הים ונישאת, אמ' רב אוכלת בתרומה עד שיבוא וימחה. פי' ואע"פ שלא הית' חופה זו לדעת, ואמור רבנן [כתובות נ"ז ע"ב] אין אשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, הואיל וקידושיה לדעתו היו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבוא וימחה, ורב אסי אמ' אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה (וימחה) למפרע. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי, אמ' שמואל בר רב יצחק ומודה רב שאם מתה אינו יורשה, מאי טעמ' אוקי ממונא בחזקת מריה. פי' אע"ג דלגבי תרומה מחזקינ' ליה שנתרצה לחופה, דהתם הוא דאי נמי לא נתרצה אכלה מדאוריתא דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה, אבל לענין ירושה דבענן שארו מודה דאינה אלא כארוסה ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם נתרצה לחופה ואם לאו אוקי ממונא בחזקת מריה.
<h2>דף מו.</h2>
איתמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמ' רב בין היא בין אביה יכולין למחות ולעכב, דהואיל ובשעת קידושין לא נתרצה האב אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו ריצוי האב. ורב אסי אמ' אביה ולא היא, שאם יתרצה האב הם קידושין, איתיביה רב הונא לרב אסי ואמרי לה חייה בר רב לרב אשי אם מאן אין לי אלא אביה היא עצמה מנין, ת"ל ימאן מכל מקום, וקס"ד בפיתה לשם אישות אשמעינן קרא ולמימר דמציא הדרא בה. וקשיא לי טובא, והא אפילו לרב ושמואל דחיישי שמא נתרצה האב אוקימנא דוקא בששידכו שיש לומ' נתרצה למפרע, והכא בבעילת המפתה לא היו שידוכין, שאם שידך והיה האב מתרצה למה יתחייב קנס, אלא ודאי בלא שידוכין בא עליה ואם כן אליבא דכול' עלמ' אינן קידושין, ואמאי אמ' רב אסי דאיהי לא מציא מעכבא, אלמ' הוו קידושי, ורב נמי קאמ' דבין היא בין אביה יכולין לעכב משמע שאם לא עיכבו הוו קידושי, והא כולהו רבואתא פסקי בין בקטנה בין בנערה שקידשה עצמה שלא לדעת אביה דלא הוו קידושי בין נתרצה האב בין לא נתרצה. הילכך נראה לי לפרש דעד כאן לא פליגי אלא בקטנה שאין לה דעת להתקדש, ובענן רצון האב ובענן שיהא הרצון בעת הקידושין ומשום הכי אוקמה רב נחמן והוא ששידכו, ועולא ורבי' לית להו איגלאי מילתא למפרע, אבל בנערה שהיא בת דעת אע"ג דאמ' ר' יוחנן דברי הכל אבי' ולא היא, מכל מקום לכשירצה האב מקודשת ואע"פ שלא שידכו, שאין לומ' איגלאי מילתא למפר' דלא בענן רצון האב בעת הקידושין אלא לבד שלא ימחה, וכיון שרצה ולא מיחה הקידושין קיימין אע"פ שלא ידע באותה שעה, ומודים בזה עולא ורבינא כיון שהיא בת דעת, ובהא פליגי דרב סבר כל זמן שלא שמע האב ונתרצה גם היא יכולה לעכב, ורב אסי אמ' אביה יכול לעכב ולא היא, שכיון שהיא נתקדשה מרצונה והיא נערה שוב אינה יכולה למאן כי אם הדבר תלוי ברשות האב, אם ירצה האב היא מקודשת ואע"פ שהיא נתחרטה, אבל ודאי אם האב לא ירצה אז אינה מקודשת. ואקשינ' לרב אסי ממפתה, דקס"ד שפיתה לשם קידושין, ואמ' רחמ' דגם היא יכולה למאן ואע"ג דהיא יכולה למאן ואע"ג דהיא נערה דקרא בנערה מיירי, ותירץ רב נחמן דהאי מיאון לאו דלא בעיא גיטא אלא שמשלם קנס ומיהו בעיא גיטא. והאי דאמ' אביי צריכה קידושין לדעת אביה לא שצריך לקדשה קידושין אחרים שברצון האב בלבד שמתרצה עכשיו דיי לנו כיון שהיא נערה, אלא זהו פירושו צריך לרצות האב בקידושיו שיתרצה שאם לא יתרצה אין קידושיו קידושין, וחילוק יש בין קטנה לנערה. ואינו נר' לי פסק הנהו רבואתא שאין מחלקין בין קטנה לנערה, דמאי דפליגי לעיל לא פליגי אלא בקטנה, והתם אמ' רב נחמן והוא ששידכו אבל בנערה לא, ותדע דהכי הוא דהא רב ושמואל אמרי צריכה גט וצריכה מיאון, ובנערה ליכא למימר מיאון דנפיק מיניה [חורבה] למאן (אע"פ) [אחר] שהביאה סימנין, אלא ודאי דוקא קטנה ולא נערה.
מתני'. התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. היתה אוכלת ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוט'. פי' כשאמ' התקדשי לי בכל תמרה ותמרה אינן מצטרפות זו עם זו, הילכך אם אין באחת מהן שוה פרוטה אינן מצטרפות, אבל כשאמר בזו ובזו ובזו הן כלל ומצטרפות זו עם זו, ואע"פ שאין באחת שוה פרוטה אם יש בכולן שוה פרוטה מצטרפות, ואם היתה אוכלת ראשונה ראשונה האכילה מפרדת אותן שלא יצטרפו, הילכך אינה מקודשת עד שתהא באחת מהן שוה פרוטה.
ודייקינן, ואפי' בקמייתא, והא מלוה היא. פי' כשאמ' בזו ובזו ובזו לא חלו הקידושין עד שיתן לה כולם, וכשהיתה אוכלת ראשונה ראשונה כאילו אכלה משל בעל, ומלוה הן אצלה עד שיתן לה (כולם) תמרה אחרונה, ואם היא מקודשת בתמרה ראשונה ימצא שהיא מתקדשת במלוה, ואוקמה רב אסי דמאי עד שיהא באחת מהן עד שיהא באחרונה שוה פרוטה. פי' ואע"ג דקמייתא הוות מלוה הוה ליה מקדש במלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה והיא מקודשת.
<h2>דף מז.</h2>
אמ' רב המקדש במלוה אינה מקודש' מלוה להוצאה ניתנה. פי' האי טעמ' איצטריך אע"ג דאיתה בעין, דאי ליתה בעין תיפוק לי דלא יהב לה מידי, אלא אע"ג דאיתה בעין אמרינן להוצאה ניתנה, ולאו דבעל היא, ונמצא שלא נתן לה כלום.
תניא האומ' לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או אבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, ובמלוה אע"פ שנשתייר בה שוה פרוטה אינה מקודשת. כתב בעל הלכות גדולות, אם נשתייר מן הפקדון שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו, ופקדון בעי למלויי ניהלה, וכדר' אלעזר דאמ' האומ' התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אחד הרי זו מקודשת וישלים, וקימ' לן הלכה כר' אלעזר. ואינו נר' לי, שלמה רוצה הבעל להשלים לה הפקדון וכי הוא חייב באחריותו או נתחייב ליתן לה מנה. אבל מיהו יש לפרש כגון שגילתה דעתה דניחא לה להתקדש בכל דהו דאי לאו הכי לא הויא מקודשת, שהיא סמכה על מנה של פקדון להתקדש ולא נמצא.
<h2>דף מח:</h2>
מתני'. התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר, אינה מקודשת, ר' שמעון אומ' אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. ולית הילכתא כר' שמע', חדא דקימ' לן [ברכות ט' ע"א] יחיד ורבים הלכה כרבים, ותו דאביי מוקים למילתיה בשיטה דקימ' לן שאין הלכ' כאחת מהן.
<h2>דף מט.</h2>
תניא על מנת שאני קורא כיון שקרא שלשה פסוקין בכנסת הרי זו מקודשת, והני מילי דאמ' לה קרינא, אבל אמ' קראה אנא עד דקרי אוריתא נביאי וכתובי בדיוקא. על מנת שאני שונה חזקיה אמ' הלכות. פי' משנה. ור' יוחנן אמ' מדרש תורה, כגון סיפרא וסיפרי. והני מילי דאמ' לה תנינא אבל אמ' לה תנאה אנא עד דתני הילכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא. על מנת שאני תלמיד אין אומ' כשמעון בן עזאי כשמע' בן זומא, אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומ' ואפי' במסכתא דכלה. על מנת שאני חכם, אין אומ' כחכמי יבנה כר' עקיבה וחבריו, אלא ששואלין אותו דבר חכמה ואומ'. על מנת שאני גיבור, אין אומ' כאבנר בן נר כיואב בן צרויה, אלא כל שחבריו מתייראין ממנו מפני גבורתו. על מנת שאני עשיר אין אומרים כאלעזר בן חרסום כר' אלעזר בן עזריה, אלא כל שבני אדם מכבדין אותו מחמת עשרו. על מנת שאני צדיק, אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. על מנת שאני רשע אפי' צדי' גמור מקודשת, שמא הירהר ע"ז בלבו.
<h2>דף מט:</h2>
על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת גדלת ושפחה גדלת ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו, על מנת שאין לי בנים ויש לו, על מנת שיש לו ואין לו, אינה מקודשת, ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן אינה מקודשת, וכן שהטעתו. פי' גדלת מגדלת שער הנשים.
ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת, וכן שהטעתו. ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ יש'. פי' ונאנס ולא עלה, ובעידנא דזבין לא אמ', אמ' רבא הוי דברי' שבלב ודברים שבלב אינן דברים. פי' אע"ג דמוכחא מילתא לעלמ' דאדעתא דלמיסק זבין, כגון שידעו בו שכניו שהיה בדעתו לעלות, אפי' הכי כיון שלא פירש בפיו בעת המכירה כי הוא רוצה לעלות אמרי' דברים שבלב אינן דברים, דאי בדלא מוכח' מילת' למה ליה למימ' אינן דברים, תיפוק לי דלא מהימן דלא כל הימנו לומ' כך היה בלבי ולבטל המכר, ותו דבעי תלמ' מנא ליה לרבא הא ואי דלא הוה מוכחא מילתא אמאי הוה בעי מנא ליה והא סברא קאמ', אלא ודאי אע"ג דמוכחא מילתא שכך היתה דעתו, אפי' הכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים, וגם המורה הכי פירש לקמ' [נ' ע"א] בהילכתין גבי ודילמ' שני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי, אבל האי [גברא] חזינן ליה שטורח לעלות לארץ ישר', ואילו אמ' בשעת המכירה כי אני רוצה לעלות לארץ [ישראל] כאילו מכר לו על תנאי דמי ואין מכרו מכר.
<h2>דף נ.</h2>
מנא ליה לרבא הא, אילימ' מהא דתניא יקריב אותו [ויקרא א'] מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואמאי והא בליביה לא ניחא ליה, אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. פי' מוכחא מילתא דבליביה לא ניחא ליה, ולמה אנו (אומרים) הולכים אחר פיו שאמ' רוצה אני, שהרי בליבו אינו רוצה, אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. ודחי ודילמ' שני התם דאנן שהדי דניחא ליה בכפרה. פי' דאע"ג דעד השתא לא היה בליבו להביא, עכשיו נתרצה בכל לב וביטל מחשבתו הראשונה, אבל התם דלא ביטל מחשבתו נלך אחר מחשבתו ולא יהיה מכר. אלא מסיפא וכן אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואמאי והא בליביה לא ניחא ליה, אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. ודילמ' שני התם דמצוה לשמוע דברי חכמ'. אלא אמ' רב יוסף מהכא, המקדש את האשה ואמ' סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו, ואמאי והרי אמ' סבור הייתי אלא משום דאמרי' דברי' שבלב אינן דברים. פי' לא מקשה הכי למימרא דלא הוו קידושין כלל ותיפטר לעלמ' בלא גט, דהא לא מוכחא מילתא דכך היה סובר ולא כל הימנו לפוטרה בלא גט, אלא הכי מקשה, אמאי תנא מקודשת דמשמ' שאם בא אחר וקידשה אין קידושי השיני קידושין, ומותרת לראשון, והא ראשון אמ' סבור הייתי, ונהי דלא מהימן לעלמ' לאצרוכה גט משיני, אם הוא יפטרנה בגט לעצמו יהא נאמן, דהא שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ותהא אסורה לו, אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים, ואפי' אם היה כדבריו קידושי השיני אינן כלום. אמ' ליה אביי ודילמ' שני התם דלחומ' לאצרוכא גיטא מיניה. פי' מאי דתנא מקודשת לאצרוכא גיטא מיניה, ולא מהימן לומר סבור הייתי, אבל למיסרה אנפשיה הכי נמי דמהימן, ודברים שבלב דברים הן, ואינה מותרת לו בלא גט משיני, אבל מיהו אם נתן לה גט הוא אינה צריכה גט משיני, דלא כל הימנו לאוסרה ולא מהימן אלא אנפשיה ולאו אאחריני. אלא אמ' אביי מהכא, ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אפי' הכי אינה מקודשת, ואמאי והא קאמרה בלבי היה. פי' ואע"ג דלא מוכחא מילתא תהא מהימנ' דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא, אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. ודילמ' שני התם דכיון דאתני לאו כל כמיניה דעקרה ליה לתנאיה.
אלא אמ' רב חייה בר אבין עובד' הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטוה מהא, האומ' לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקומא והביא לו אע"פ שאמ' בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה בעל הבית מעל, ואמאי, והא אמ' בלבי לא היה אלא מזה, אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. פי' אע"ג דלא מוכחא מילתא, אנפשיה יהא נאמן ולא יביא חולין לעזרה. ודילמ' שני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי, היה לו לומר מזיד הייתי, לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא, הוה ליה למימר נזכרתי, דתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר השליח השליח מעל. פי' והילכך אי דברים שבלב דברי' הן יהא נאמן לומ' לא היה בלבי מזה על ידי מיגו, אלא לאו ש"מ דברים שבלב אינן דברים, ותיפשוט מהכא דאע"ג דמוכחא מילתא דדעתי' למיסק, כיון דלא אמ' בעידנא דזבין דברים שבלב אינן דברים. אבל רבינו חננאל זצוק"ל כתב דכל היכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ולא איתקיים הדרי זביני. ואינו נראה לי, אלא אע"ג דמוכחא מילתא דדעתיה למיסק כל זמן שלא הוציא מפיו בשעת המכירה אינו כלום, ולא הדרי זביני כדכתיבנא לעיל דדברים שבלב אינן דברים, אבל אם פירש בפיו כי רוצה לעלות אע"פ שלא מכר לו על תנאי אלא סתם ולא מצי למיסק הדרי זביני. וראיתי שמטים אחר רבינו חננאל דהיכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכין זבין ולא איתקיים הדרי זביני, ומשוים דין זה לדין המברחת בפ' האשה שנפלו לה [כתובות ע"ט ע"א] נכסים דמשום דידיעא מילתא דבעבור שרוצה להינשא קא עבדא אנן שהדי ואמדי' דעתה דלאו בכל לב יהבא ומבטלינן לההיא מתנה. וכן נמי בשכיב מרע [ב"ב קנ"א ע"ב] כשכתב כל נכסיו לאחרים אמדי' דעתיה דסבור למות, ומשום הכי נותן ואם עמד חוזר. וכן נמי מאי דאמרי' התם [שם קל"ב ע"א] מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ושמע שהוא חי שמתנתו בטלה דאזלינן בתר אומדנא, וכן נמי מאי דאמרן בפ' אלמנה ניזונת [כתובות צ"ז ע"א] דזבני אפדניהו משום בצורתא דהדרי זביני משום דאזלינן [בתר אומדנא], ואין הדבר כן, שאם לא היה ידוע שהוא רוצה לעלות לארץ יש' אמאי איצטריך רבא למימ' דברים שבלב אינן דברים, ואע"פ שהן דברים מאן מוכיח שכך היה ליבו, והא גבי מעילה דליכא הוכחה אמרי' ודילמ' למיפטר נפשיה מקרבן קאתי, כל שכן הכא דאיכא למימ' דילמ' לאהדורי זביני אמ' הכי ולעולם דברים שבלב (אינן) הן דברים, אלא ודאי הדבר ברור כשמש דבהכי עסיקינן, כגון שהיה ידוע לכל שכניו כי הוא רוצה לעלות אלא מפני שלא הודיע דבר זה בעת המכר אמ' רבא דדברים שבלב אינן דברים כדכת' בספרים ובעידנא דזבין לא אמ', והאי דזבני אפדניהו כגון דאמור בההיא שעתא כדפרישית, וההיא דמבטלינן למתנה ולא אמרי' דדברים שבלב אינן דברים, ואזלינן בתר אומדנא משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, אבל אם מכרה נכסיה אע"פ שהדבר ידוע שהיא רוצה להינשא מכרה קיים, וכן נמי גבי שכיב מרע אם מכר כל נכסיו לא אמרי' כסבור למות הוא שאם כן למה קיבל מעות ודוקא כשנתן, וחילוק יש בין מכר למתנה, והכי אמרי' בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א], איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו, זימנין אמ' רב יהודה אמ' רב אם עמד חוזר, וזימנין אמ' רב יהו' אמ' רב אם עמד אינו חוזר, ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעיניהו, והא דפרעינהו בחובא. פי' אי איתנהו בעיניהו מכרו קיים דאין סבור למות, אלמ' חילוק יש בין מכר ובין מתנה, וכן נמי בהאי דבעא למיסק ליש' אם לא מכר אלא חילק קרקעותיו לקרוביו, בעבור שהיה סבור לעלות, והיו יודעים העולם כי הוא רוצ' לעלות ולא עלה אין מתנתו מתנה, ואע"פ שבעת המתנה לא אמ' כלום דאיכא אומדנא, ואנן שהדי דאדעתא דהכי עבד, ואין המתנה דומה למכר.
ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעת' למיסק לארץ יש' סליק ולא איתדר ליה, אמ' רב' כל דסליק אדעתא למידר הוא והא לא איתדר ליה. פירש המורה ופריש ליה דאדעתא דהכי עבדי ולא איתדר ליה לא היה יכול לדור שם או מחמת חוסר מזונות או לא מצא דירה וכיון דלא איתדר ליה הוה ליה כמאן דלא מצי למיסק והדרי זביני. ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ יש'. פי' גם זה אמ' לו בשעת המכר שבעבור זה הוא מוכר, לסוף לא סליק, אמ' רב אשי אי בעי יסק השתא, איכא דאמרי איבעי לא הוה מצי סליק, וכיון שיכול לעלות ואינו עולה מכרו קיים, מאי ביניהו איכא ביניהו דאית[י]לידא אונסא באורחא. פי' אונסא הכי משמ' דלא מצי למיסק השתא כלל, ללישנא קמ' דאמרי' אי בעי יסק השתא הא לא מצי סליק השתא, ואע"ג דבעידנא דזבין הוה מצי למיסק כיון דהשתא לא מצי סליק הדרי זביני, ולהאיך לישנא דאמרת אי בעי לא הוה סליק בתימ' כיון דהוה מצי למיסק ולא סליק עד דאית[י]ליד אונסא באורחא לא הדרי זביני.
מתני'. האומ' לשלוחו צא וקדש לי אשה פל' במקום פל' והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת, הרי היא במקום פל' וקידשה במקום אחר הרי זו מקודשת. ותנן נמי גבי גירושין כי גונא האומ' תן גט זה לאשתי במקום פל' ונתנו לה במקום אחר פסול, הרי היא במקום פל' ונתנו לה במקום אחר כשר.
המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. המקדש את האשה על מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין (תצא שלא בכתובה) אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה, שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. ותנן נמי בכתובות כי האי גונא, עיין מה שכתבתי שם בפרק המדיר [ע"ב ע"ב].
מתני'. המקדש שתי נשים בפרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה, אע"פ ששילח סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת, שמחמת הקידושי' הראשונים שילח לה, וכן הקטן שקידש. וצריכא, דאי אשמעינן שתי נשים בפרוטה איידי דקא נפיק ממונא מיניה טעי, אבל בפחות משוה פרוטה אימ' אדם יודע שאין קידושין תופשין בפחות משווה פרוטה, וכי משדר סבלונות אדעתא דקידושי משדר, ואי אשמעינן הני תרתי דבין פרוטה לפחו' משוה פרוטה לא קים להו לאינשי, אבל קטן שקידש שהכל יודעין שאין קידושי קטן כלום, אימ' השתא כי קא משדר סבלונות אדעתא דקידושין קא משדר קמ"ל.
<h2>דף נ:</h2>
איתמ' אמ' רב הונא חוששין לסבלונות, וכן אמ' רבא חוששין לסבלונות. פי' היכא דלא ידעינן אם קידשו ויש עדים שראו ששילח סבלונות, חוששין שמא קידושין היו מקודם לכן שבלא קידושין לא היה משלח סיבלונות. מאי הוי עלה, אמ' רב פפא באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן, באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, מקדשי והדר מסבלי פשיטא, לא צריכא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי, מהו דתימ' לא ניחוש למיעוטא קמ"ל.
מתני'. המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות, ומעש' בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים שלהן היתה ושל שביעית היתה ואמ' הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו קיבלתה אחת מהן על ידי כולן, ואמרו חכמ' אין האחיות מקודשות. פי' ולא אמרי' יחולו הקידושין על אחת מהן, וכיון שלא סימן איזו קידש יהיו צריכות שתיהן גט, אלא אמרי' דלא הוו קידושי כלל ואין אחת מהן צריכה גט.
ואמרי' מנהני מילי, ומסיק רבא כדרבה דאמ' רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. אי קשיא, והרי איסורין דאמרי' אין איסו' חל על איסור, ואיתנהו בבת אחת דבאיסור בת אחת חייב שתים. ואין זו קושיא של כלום, בודאי במה שאדם אוסר בפיו כגון קידושי האחיות ומעשרות בין מעשר בהמה בין מעשר דגן ולחמי תודה יש לומ' זו הסברא, אבל באיסור תורה אין לומ' זו הסברא, דהאי דאין איסור חל על איסור מפני שכבר הוא מוזהר ועומד כגון אשת אח ואחרי כן נעשת אחות אשה, או אחות אשה ואחרי כן נעשת אשת אח, אבל כשבאים ביחד כגון אשת איש ואשת אח חייב שתים, דהא מיניהו מפקת, ואם תאמר כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו, אם כן לא יחול אחד מהן ויהיה פטור, אלה הם דברי ברות.
<h2>דף נא.</h2>
איתמר קידושין שאין מסורין לביאה. פי' כגון שקידש אחת משתי אחיות ולא פירש אי זו קידש, כגון שאמ' לאביהן אחת מבנותיך מקודשת לי, או ששמו שתיהן שליח והוא נתן לו ואמ' אחת מהן מקודש(ו)ת לי, אביי אמ' הוו קידושי, דדוקא כשקידש (כשקידש) שתיהן כאחת אבל כשקידש אחת מהן ולא פירש, אע"פ שאסור לבוא על אחת מהן קידושין הן וצריכות שתיהן גט. ורבא אמ' לא הוו קידושי, דכת' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה ובעלה, קידושין המסורין לביאה הוו קידושי ושאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין. ת"ש דתני טביומי לזה חמשה בנים ולזה חמש בנות ואמ' אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבניי. פי' וכגון שעשאוהו בניו שליח, כל אחת ואחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה (מאחת) [מאחד] מהן, תיובתא דרבא תיובתא, והילכת' כאביי ביע"ל קג"ם.
<h2>דף נב.</h2>
מעשה בחמש נשים כול'. אמ' רב ש"מ ממתני' המקדש בפירות שביעית מקודש'. פי' ולא אמרי' לאכלה ולא לדבר אחר. וש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת ואפי' בגזל דידה, ממאי מדקתני שלהן הייתה ושל שביעית, טעמ' דשבי' דהפקר היא, הא דשאר שני שבוע לא. ושמ' מי' אשה נעשת שליח לחברתה ואפי' במקום שנעשת לה צרה. פי' ואע"פ שאין הצרה נאמנת להעיד ראויה היא להיעשות שליח. כי סליק ר' זירא אמרה לשמעתיה דרב קמיה דר' יוחנן אמ' ליה (מאי) [מי] אמ' רב כותי, דאמ' ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותא דידיה. מיתיבי קידשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת, התם בגזל דידה. פי' דכיון דהוי דידה מחלה לה גביה ומקבלתו לשם קידושין, והא מדקתני סיפא או שחטף סלע מידה מכלל דרישא בגזל דעלמ' עסיקינן, פרושי קא מפרש, קידשה בגזל ובחמס ובגניבה, כיצד כגון שחטף סלע מידה וקידשה בו, והא מתני' דגזל דידה וקאמ' רב אינה מקודשת, לא קשיא הא דשדיך והא דלא שדיך. פי' אי שדיך ונתרצת לקבלו לשם קידושין מקודשת דאמרי' אחולי אחליה גביה, אבל אי לא שדיך מציא למימר אין שקלי ודידי שקלי.
<h2>דף נב:</h2>
ההיא איתתא דהות משיא כרעהא במשיכלא דמיא אתא ההו' גברא חטף זוזא מחבריה ושדא לה ואמ' לה מיקדשת לי, אתו לקמיה דרבא אמ' להו לית דחש להא דר' שמע' דאמ' סתם גזילה ייאוש בעלים היא בהדיא תני להו בגזל ובגניבה למימרא דדינן שוה ולא סמכינן אההיא דתנן בפ' כ"ו דכלים [מ"ח] לא כר' שמעון ולא כת"ק.
ההוא גברא דקדיש במוזא דשמכי. פי' ראשי בצלים שהיה בשותפו' של אריס ושל בעל הבית, אתא לקמיה דרבא אמ' ליה מאן פלג לך. פי' דצריכי שומא, וכל דבר הצריך שומא אין חולקין אותו אלא מדעת שניהן, וכיון שלא חלק עם בעל הבית הוה ליה גזל והמקדש בגזל דעלמ' אינה מקודשת, והני מילי מוזא אבל כישא מצי אמ' ליה אנא שקלי כישא את נמי שקול כישא. פי' שהאגודות הן שוות ולא צריכי שומא, והכי נמי אמרי' בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"א] בהנהו תרי כותאי דעבדו עיסקא בהדי הדדי ופלג חד מיניהו בלא דעתא דחבריה דהיכא דפלג זוזי דלא צריכי שומא, אמ' רב פפא דשפיר עבד דזוזי כמאן דפליגי דמו, וכיון דפלג חמרא דבעי שומא אמ' ליה מאן פלג לך ואין לו תקנה עד שיחלוק בפני שלשה ששמו הדבר בשוויו, כדאמרי' בפ' אילו מציאות [שם ל"א ע"ב] באיסור ורב ספרא דעבדו עיסקא בהדי הדדי ופלג רב ספרא בלא דעתא דחבריה ואמ' ליה רבא זיל אייתי תלתא דפלגת קמיהו כול', ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דמוזא דאית לי בגויהו לאו מילתא היא, דכיון דכולהו יהיב לא סמכא דעתא לאיקדושי אלא בכולהו, והוה ליה כהתקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת.
ההוא גברא דקדיש בפירמא דשיכרא. פי' הקופה שישאר מן השכר לאחר שמיצו השכר מן הגיגית אותה פסולת השמרים שהיא נשארת בגיגית תיקרא פירמא, כדאמרי' בפ' העור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] והקופה, מאי קופה, אמ' רבא פירמא, והוא הרוטב עב של תבשיל שהוא קפוי מפרימת הבשר והתבלין, אתא מריה דשיכרא אשכחיה אמ' ליה לא תיתיב לי מהאיך חריפא. פי' שעדין לא הושם עליו מים כל כך ויש בו טעם חריף וחזק מזה. אתא לקמיה דרבא אמ' לא אמרו כלך אצל יפות אלא לעניין תרומה בלבד, אבל הכא משום כיסופא הוא דאמ' הכי והוה ליה גזל דעלמ' ואינה מקודשת.
מתני'. המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים ובין קדשים קלים אינה מקודש', ובמעשר שיני בין בשוגג בין במזיד לא קידש דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' במזיד קידש ובשוגג לא קידש, ובהקדש בשוגג לא קידש ובמזיד קידש דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' בשוגג קידש ובמזיד לא קידש. פי' (כיון) [כהן] שקידש את האשה בבשר שהגיע לו בחלקו בין מקדשי קדשים דהינו חטאת ואשם ושירי מנחות, ובין מקדשים קלים דהינו שלמים אינה מקודשת דלאו ממונו הוא אלא משולחן גבוה קא זכי ולא זכי ליה רחמ' אלא לאוכלו ולא לעשות בו צרכיו ולקדש בו את האשה, ואפי' ר' יוסי הגלילי דאמ' [ויקרא ה'] ומעלה מעל בי"י לרבות קדשים קלין שהן ממונו, כי אמ' מחיים אבל לאחר (מיתה) שחיטה מודה, מאי טעמ' כהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, ואין להם זכייה אחרת כי אם לאכילה [כאדם] המזמן אורחים על שולחנו וחילק להן מנות, שלא חילק אלא שיאכלו וישמחו ולא שיוליכו מנות בבתיהם.
ובמעשר שיני בין בשוגג בין במזיד לא קידש דברי ר' מאיר. פי' דקסבר ר' מאיר מעשר ממון גבוה הוא, דכת' [ויקרא כ"ז] וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קודש לי"י, לי"י הוא קודש ולא לקדש בו את האשה. ר' יהודה אומ' במזיד קידש בשוגג לא קידש. פי' דקסבר רבי יהוד' מעשר שיני ממון בעלים הוא ויכול לקדש בו את האשה, הילכך במזיד שידעו שניהם והכירו כי הוא מעשר שיני הוו קידושין והאשה (מתקדש') תעלהו בירושלם ותקבלנו שם, אבל בשוגג שלא ידעו כי הוא מעשר שיני לא קידש משום טירחא דאורחא דמציא למימ' אילו הוה ידענא דהוא מעשר שיני, ואין לו היתר אכילה כי אם בירושלם לא הוינא מתקדשת בו ואני סברתי שבחולין קידשני השתא דמישתכח דהוא מעשר שיני הוה ליה מקח טעות, ובעל נמי אי הוה ידע דמעשר הוה שצריכה האשה להעלותו לירושלם לא הוה מיקדשא בו, מפני שצריך לקבל עליו אונסא דאורחא אם יהיו קידושין, שהרי אין האשה יכולה לאכול מהם כי אם בירושלים, ואם ייאנסו בדרך תאמר לו לא קידשתני בכלום, הילכך אילו הוה ידע דאין מעות מעשר שיני או פירות מעשר שיני לא הות מיקדשא בהו עד שיכירו שניהן כי היה מעשר שיני ונתרצו בכך.
ובהקדש בשוגג לא קידש דברי ר' מאיר. דקסבר ר' מאיר ההקדש יוצא לחולין בין בשוגג בין במזיד, הילכך אם הכירו שניהן באותן המעות שהיו קודש מקודשת היא מפני שנתחללו כשנתנו לה שההקדש מתחלל אפי' במזיד, ורשאית ליהנות מאותם המעות, אבל בשוגג אם לא הכירו בהן שהיו קדש אינן קידושין, ואע"פ שיצאו לחולין דלא ניחא לתרויהו שיהא ההקדש יוצא לחולין על ידן, הילכך במזיד דידעי ולא קפדי הויא מקודשת, אבל בשוגג דלא ידעי הוו קידושי טעות. ור' יהודה אומ' בשוגג קידש במזיד לא קידש. פי' דקסבר ר' יהודה אין הקדש מתחלל אלא בשוגג כשמועל בו התם ודאי יוצא לחולין ומתחייב עליו קרבן מעילה, אבל במזיד דליכא מעילה אין ההקדש מתחלל אלא בקדושתיה [קאי], והילכך במזיד שהכירו המעות שהיו קודש וקידשה בהן אינה מקודשת, דמעות בקדושתיהו קיימי ואסורה ליהנות מהן, ובשוגג קידש מפני שיצאו לחולין ורשאה ליהנות מהן, ושיגגת הקדש לא חשיבא ליה לר' יהודה קידושי טעות כי היכי דחשיבא ליה שגגת מעשר, דשיגגת מעשר חשיב' ליה טעות מפני שאינה יכולה ליהנות ממנו חוץ לירושלם, אבל הקדש שהיא רשאה ליהנות ממנו אע"פ שנתחלל על ידה אינה חוששת בכך ומקודש' היא, ור' מאיר סבר חוששת היא על כך ואינה מקודשת.
<h2>דף נד:</h2>
אמ' רב נחמן אמ' רב אדה בר אהבה הלכה כר' מאיר במעשר דאמ' ממון גבוה הוא, ובין בשוגג בין במזיד לא קידש הואיל ותנן סתמ' כותיה, והלכה כר' יהודה בהקדש ובשוגג מתחלל ויוצא לחולין אבל במזיד אינו מתחלל, והילכך בשוגג קידש ובמזיד לא קידש הואיל ותנן סתמ' כותיה, כדמפרש ומסיק בגמ'.
<h2>דף נו:</h2>
מתני'. המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפורי מצורע ובשיער הנזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות ובמי חטאת (ובמכר) [ובאפר] חטאת הרי זו מקודשת אע"פ שהו' יש'. פי' אם קידשה באיסורי הנאה אינה מקודש' דכמאן דלא יהב לה מידי דמי, אבל אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, דכל איסורי הנאה אין תופשין דמיהן ודמיהן מותרין כדבענן למימ' לקמ' [נ"ח ע"א], והאי דלא תנא יין נסך וע"ז ועורות לבובין כדקתני בפ' בתרא דע"ז [ע"ד ע"א], משום דלא מצי למיתנינהו מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודש', דע"ז תופשת דמיה, והאי דלא תנא נמי חמץ בפסח, יש לומ' דההיא מתני' אתיא כר' שמעון דאמר בפ' כל שעה [פסחים כ"ח ע"ב] חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, והילכך מקודשת היא שיכולה לשומרו לאחר הפסח, אע"פ שחייב לבערו מדאוריתא בביטול בעלמ' סגי כדאמרי', ולא היא, שאין ביטול מועיל אלא מיקמי דנימטי זמן איסוריה, אבל בתר דמטא זמן איסוריה לאו דידיה הוא ולא מצי מבטל ליה.
בערלה מנלן, דתניא ערלים לא יאכל [ויקרא י"ט] אין לי אלא איסורי (הנאה) אכילה, מנין שלא ייהנה ממנו ולא יצבע ממנו ולא ידליק ממנו את הנר, ת"ל וערלתם ערלתו לרבות את כולן. בכלאי הכרם מנלן, אמ' חזקיה אמ' קרא [דברים כ"ב] פן תקדש המלאה, פן תוקד אש.
שור הנסקל מנלן, דתניא ממשמע שנ' [שמות כ"א] סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה ונבילה אסורה באכילה, ומה ת"ל לא יאכל את בשרו, מגיד לך הכת' שאם שחטו עד שלא נגמר דינו שאסור באכילה, ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין, ת"ל ובעל השור נקי, מה משמע, דתניא שמעון בן זומא אומ' כאדם שאומר לחברו יצא פל' נקי מנכסיו ואין לו הנאה בהם של כלום.
<h2>דף נז.</h2>
ובעגלה ערופה מנלן, תנא דבי חזקיה כפרה כת' בה כקדשים. ובצפורי מצורע מנלן, תנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ, מה מכשיר ומכפר בפנים עשה מכשיר כמכפר, אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר. פי' מכשיר בפנים אשם מצורע שמזין מדמו על בהונות ידיו ועל תנוך אזנו ומכפר הוא על הקרבנות המכפרין בזריקת דמן, ומכשיר בחוץ הוא צפורי מצורע שמכשירין אותן לבוא אל המחנה ומכפר הוא בעגלה ערופה והן נעשין בחוץ, (ומזה) [ומה] בפנים, לא חלק הכת' בין האשם שהוא מכשיר לשאר קרבנות שהן מכפרין שכולן הן אסורין בהנאה, אף בחוץ נמי לא חלק הכתו' בין המכשיר למכפר, שכמו שהמכפר דהינו העגלה ערופה אסורה בהנאה, כך המכשיר דהינו צפורי מצורע אסורין בהנאה.
איתמר צפורי מצורע מאימתי הן אסורין ר' יוחנן אומ' משעת שחיטה ריש לקיש אמ' משעת קיחה, ושתיהן אסורות בהנאה, דאע"ג דחיה מותרת דוקא לאחר שנגמר מצותה ושילחה הא מיקמי הכי אסירא, בין לריש לקיש בין לר' יוחנן, דאע"ג דאמ' משעת שחיטה עד שלא יעשה מצוותה ויזה בה אסורה היא בהנאה החיה, והכי תנן בפ' בתר' דנגעים [פי"ד מ"ה] נשפך הדם תמות המשתלחת, אלמא זריקת הדם מתרת אותה, הא קודם זריקת הדם אסירא.
<h2>דף נז:</h2>
ובשיער הנזיר מנלן, אמ' קרא [במדבר ו'] קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, גידולו יהיה קודש. ובפטר חמור, ואמרי' נימ' מתני' דלא כר' שמעון דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ר' שמע' אומ' מותר בהנאה. פי' ובבכורות [י' ע"ב] אמרינן איכא דאמרי מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר' שמע', דאי ר' שמע' תתקדש בכוליה, אי ר' יהודה תתקדש בהך דביני ביני. פי' מה ששוה פטר חמור יותר משה שיכולה האשה לפדותו בשה ותהא מותרת בהנאתו, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבו' לעולם ר' יהודה היא וכגון שאינו שוה אלא שקל, וסבר לה כר' יוסי ביר' יהודה דאמ' אין פדייה פחו' משקל. בשר בחלב מנלן, דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור בישול ואחד לאיסור הנאה. ובחולין שנשחטו בעזרה, מנלן, דכת' [דברים י"ב] כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח (בריחוק) בקירוב מקום, פרט לחולין שנשחטו בעזרה, ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין, ת"ל [שמות כ"ב] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלבים, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.
<h2>דף נח.</h2>
מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת, מנלן, דדמי איסורי הנאה מותרין, מדגלי רחמ' בע"ז [דברים ז'] והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו, מכלל דכל איסורין שבתורה שרו, ונילף מינה, משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתוב' הבאין כאחת, וכל שני כתובין הבאין כאחת אין מלמדין, ע"ז הא דאמרן, שביעית מאי היא דכת' [ויקרא כ"ה] יובל היא קדש, מה קודש תופש דמיו אף שביעית תופשת דמיה, אי מה קודש תופש את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופשת דמיה ויוצאה לחולין, ת"ל תהיה בהוייתה תהא, כיצד לקח בפירות שביעית בשר אילו ואילו מתבערין בשביעית, בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים, בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין, ביין שמן יצא יין ונכנס שמן, הא כיצד אחרון אחרון נתפש בשביעית ופירי עצמו אסור בהנאה. פי' הפירי הראשון אסור ולא יצא מקדושתו, מדכת' תהיה בהוייתה תהא, והפירי השיני תופש השלישי בקדושתו, וכן שלישי לרביעי משום דאיקרי קודש שתופש חילופו והוא יוצא לחולין.
המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנו' הרי זו מקודשת אע"פ שהוא יש', קס"ד אע"פ שהוא יש' שאין לו בהן אלא טובת הנאה שבידו לתתנם לכל כהן שירצה וגם היא לא זכתה בהן אלא בטובת הנאה זו, שהרי היא צריכה ליתן התרומה (והמעשרות) והמתנות לכהן והמעשרות ללוי מקודשת היא בטובת הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון היא חשובה ומתקדשת בה האשה. אמ' עולא טובת הנאה אינה ממון. פי' אין האשה מתקדשת בה, איתיביה ר' אבה לעולא המקדש בתרומות ומעשרות כול', אמ' ליה הכא במאי עסיקינ' ביש' שנפל לו טבל מבית אבי אמו כהן, וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. פי' הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכת' לכך כמי שהורמה דמיא, וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו, ואף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים, וכן היא תמכרנה לכהנים, והוא הדין נמי דמצי לאוקומה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן, אלא הא קשיא ליה דאם כן מאי קמ"ל מתני' פשיטא דמקודשת היא.
<h2>דף נח:</h2>
במי חטאת ובאפר חטאת, ורמינהי להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. פי' אם יקח בהן שכר מימיו פסולין כמי מערה ואפרו פסול כאפר מקלה של כירה, והיכי תנן דבשכרו מקדש בהן את האשה, אמ' אביי לא קשיא כאן בשכר הזאה וקידוש כאן בשכר הבאה ומילוי. פי' ההבאה וקידוש האפר במים ממקום למקום או בטורח מילוי המים מן המעיין יכול ליקח שכר, ובאותו השכר מקדש את האשה, ודיקא נמי דקתני הכא במי חטאת ובאפר חטאת, והתם קתני להזות ולקדש שמע מינה.
האומר לחברו צא וקדש לי אשה פל' והלך וקידש' לעצמו, מקודשת לשיני. וכן האומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשיני, בת יש' לכהן תאכל בתרומה. מעכשיו ולאחר שלשי' יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודש' ואינה מקודשת, בת יש' לכהן ובת כהן ליש' לא תאכל בתרומה. תנא מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות.
<h2>דף נט.</h2>
רבין חסידא אזל לקדושי איתתא לבריה קידשה לנפשיה, והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות, לא יהבו ליה לבריה, איבעי ליה לאודועי, סבר אדהכי והכי אתי איניש אחרינא ומקדש לה.
רבה בר בר חנה יהב זוזי לרב אמ' ליה זיל זיבנא ניהלי להאי ארעא אזל זיבנא לנפשיה, והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות, באגא דאילימי הוות, לרב נהגי ביה כבוד, לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד. פי' לא היו מניחין שום אדם שיקנה שדה אצלם באותה הבקעה, איבעי ליה לאודועי, סבר אדהכי והכי אתי איניש אחרינא וזבין לה.
רב גידל הוה מהפך בההיא ארעא, אזל ר' אבה זיבנה, [אזל] רב גידל קבליה לר' זירא, ואזל ר' זירא קבל לר' יצחק נפחא, אמ' ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל, כי סליק אשכחיה אמ' ליה עני המהפך בחררה. פי' לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית, ובא אחר ונטלה הימנו מאי, אמ' ליה נקרא רשע, ואלא מר מאי טעמ' עבד הכי, אמ' ליה לא הוה ידענא דאפיך בה רב גידל, השתא מיהת ניתבה מר ניהליה, אמ' ליה זבוני לא מזביננא ליה דארעא קמייתא היא, ולא מסמינא מילתא, אי בעי במתנה לישקלה, רב גידל לא נחת לה דכת' [משלי ט"ו] ושונא מתנות יחיה, לא מר נחת לה ולא מר נחת לה ומיקריא ארעא דרבנן. פי' שהיתה הפקר לתלמידים.
האומ' לאשה התקדשי לי לאחר שלשים ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשיני, לא בא אחר וקידשה מהו, רב ושמואל דאמרי תרויהו מקודשת, ואע"פ שנתאכלו מעות שאינן בעין בעת שרוצים לחול הקידושין שאכלתם או שנאבדו אפי' הכי מקודשת, מאי טעמ' הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו. פי' לאו למלוה דמו דאמרן [ו' ע"ב] המקדש במלוה אינה מקודשת, ולאו לפקדון דמו דאמרן [מ"ז ע"א] התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמריהו קא מיתאכלי והני ברשותא דידה קא מיתכלי, למלוה נמי לא דמו דמלוה להוצאה ניתנה, ולאו בתורת קידושין יהבינהו ניהלה, הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה.
לא בא אחר וקידשה וחזרה מהו, ר' יוחנן אמ' חוזרת, ריש לקיש אמ' אינה חוזרת, ר' יוחנן אמ' חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור, ריש לקיש אמ' אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור. פי' כשעשתה מעשה וקיבלה קידושין מאחר אז בטלו הקידושין הראשונים, אבל בדבור בעלמ' שחוזרת בה אינן בטלין. איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה. פי' מי שהרשה את שלוחו לתרום פירותיו וקודם שתרם ביטל שליחותיה אין תרומתו תרומה דהוה תורם שלא מדעת, והא הכא דיבור ודיבור הוא ואתי דיבור ומבטל דיבור, ומהדר שאני הכא דנתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי, ולא אתי דיבור ומבטל מעשה. רב זביד מתני לה להא שמעתא אהא דתנן וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה את עצמה אם שלה קדמו קידושיה קידושין, לא קידשה עצמה וחזרה מהו, ר' יוחנן אמ' חוזרת, ריש לקיש אמ' אינה חוזרת, ר' יוחנן אמ' חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור, ריש לקיש אמ' אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור. איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששילח אחריו שליח ואמ' לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל, תיובתא דריש לקיש תיובתא. ומסיק תלמ' והילכת' כר' יוחנן אפי' בקמייתא, ואע"ג דאיכא למימ' שאני נתינת ממון ליד האשה דכמעשה דמו, אפי' הכי אתי דיבור ומבטל דיבור, קשיא הילכת' אהילכת', אמרת הלכת' כר' יוחנן, וקימ' לן הילכת' כותיה דרב נחמן, דאיבעיא להו מהו שיחזור ויגרש בו, רב נחמן אמ' חוזר ומגרש בו, ורב ששת אמ' אינו חוזר ומגרש בו, וקימ' לן הילכת' כרב נחמן. פי' לאחר שביטל שליחות השליח פליגי אם יכול עוד לחזור עוד ולגרש בזה הגט, ואמ' רב נחמן דיכול אלמא לא אתי דיבור ומבטל דיבור, ומהדר נהי דבטלי' מתורת שליח מתורת גט לא בטליה. פי' השליחו' יכול לבטל אבל הגט אינו יכול לבטל דהא גט כשר הוא וראוי לגרש בו.
<h2>דף נט:</h2>
מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת. אמ' רב מקודשת ואינה מקוד' לעולם. פי' אפי' לאחר שלשים יום עומדת בספק קידושי שניהן ואסורה לשניהם בלא גט מן האחד כדנפרש לקמ' טעמ', ושמואל אמ' אינה בספיקה אלא עד שלשים יום, שאם ימות הראשון ולא יגמרו קידושיו או יאמר בתוך שלשים יום אי איפשי בקידושין הללו, נמצאו קידושי שיני חלים למפרע, לאחר שלשים יום פקעו קידושי שיני וחלו וגמרו קידושי ראשון, לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פי' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך שלשים יום יהיו קידושין מעכשיו, אי חזרה הוו ממאי דאמ' מעכשיו וקאמ' איני רוצה מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר שלשים יום, הילכך לעולם היא בספיקה דאי תנאה הוא קידושי ראשון חיילי קידושי שיני לא חיילי, ואי חזרה הוי קידושי שיני חיילי קידושי ראשון לא חיילי, ושמואל פשיטא ליה דתנאה הוי הילכך כל שלשי' יום קידושין תלויין הן, שמא יחזור בו, משלשים ואילך גמרו, ובפלוגתא דהני תנאי דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ר' אומ' כזה גט. פי' ת"ק מספקא ליה האי ולאחר מיתה אי תנאה מהיום יהיה גט אם אמות, ולכשימות נמצא גט למפרע מאותו היום, אי חזרה הוי דהדר ביה מהיום ואמ' זה גיטיך לאחר מיתה ולא כלום הוא דאין גט לאחר מיתה, דכיון דמית היכי מגרש, ור' סבר תנאה הוי הילכך כזה גט, ואתי רב כרבנן ושמואל כר', וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"א] הלכה כרב באיסורי, (וכן) [וכל] שכן דקאי רב כרבנן דיחיד ורבי' הלכה כרבים, דהלכה כר' מחברו ולא מחבריו.
<h2>דף ס.</h2>
מתני'. האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת ויתן, על מנת שאתן לך מיכן ועד שלשים יום נתן לה בתוך שלשים יום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. פי' הרי את מקודשת לי בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז.
מתני'. על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו, על מנת שאראך מאתים זוזים הרי זו מקודשת ויראנה, הראה על השלחן אינה מקודשת. [ס' ע"ב] על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו, על מנת שיש לי במקום פל' אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה, הראה בבקעה אינה מקודשת.
איתמר רב הונא אמ' והוא יתן ורב יהודה [אמר] לכשיתן, רב הונא אמ' והוא יתן תנאה הוי ומקיים תנאיה ואזיל, רב יהודה אמ' לכשיתן, לכי יהיב הוא דהוו קידושי השת' לא הוו קידושי. פי' רב יהודה סבר האי על מנת תנאה הוי וכאילו אמ' לה (על מנת) הרי את מקודשת לי בפרוטה זו מעכשיו אם אתן לך מאתים זוז, הילכך לכשירצה ויתן חלים הקידושין למפרע משעת הקידושין, ומיהו מודה רב הונא שאם מת קודם שנתנם אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו, ורב הונא סבר כל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי והוה ליה כאילו אמ' לה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז ומקיים תנאיה ואזיל ומהשתא הוו קידושי, מאי ביניהו, איכא ביניהו שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר, לרב הונא לא הוו קידושי לרב יהודה הוו קידושי. פי' קיבלה קידושין מאחר קודם שקיים זה תנאו ואחר כך עמד זה וקיים תנאו, לרב הונא לא הוו קידושי שיני קידושין, [ולרב יהודה הוו קידושי שני קידושין] שהראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז, ולית ליה לרב יהודה כל האומ' על מנת כאומר מעכשיו דמי, והרי קידמו קידושי [שני], והוא הדין נמי דאיכ' ביניהו אם חזר בו הבעל ואמ' אי איפשי ליתן לך לרב יהודה דאמ' לכי יהיב הוו קידושי יכול לבטלם בכך ואינה צריכה ממנו גט, ולרב הונא דאמ' תנאה הוי אע"ג שאמ' מעכשיו אי איפשי ליתן, כל זמן שאחרי כן יימלך ויתן לה הוו קידושין למפרע, הילכך אין לה תקנה לינשא לשוק עד שיתן לה גט שכיון שלא קבע לה זמן בנתינת הזוזים כל זמן שיתנם לה מתקיימין הקידושין למפרע.
ותנן נמי גבי גיטין כי האי גונא האומ' לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן, איתמר רב הונא אמ' והיא תתן, רב יהודה אמ' לכשתתן, רב הונא אמ' והיא תתן תנאה הוי ומקיימא תנאיה ואזלא, רב יהוד' אמ' לכשתתן לכי יהבא הוא דהוא (קידוש) גיטא השתא לא הוי גיטא, מאי ביניהו. פי' לרב הונא דאמ' אסורה להינשא עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי ונמצא גט בטל ובניה ממזרין, איכא ביניהו שנתקרע הגט או שאבד, רב הונא אמ' והיא תתן אינה צריכה הימנו גט שיני, רב יהודה אמ' לכשתתן צריכ' הימנו גט שיני, והוא הדין דאיכא ביניהו כגון שחזר הבעל וביטל הגט קודם שתתן לו מאתים, דלרב הונא לא מצי לבטוליה, דכך היא חזרה דבעל גבי גירושין כמו חזרה דאשה גבי קידושין, אבל גבי קידושין לא שייך למימ' איכא ביניהו כגון שנתאכלו מעות דהא אמרן לעיל [נ"ט ע"א] גבי הרי את מקודשת לאחר שלשים יום רב ושמואל דאמרי תרויהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו מעות. ומאי טעמ' גבי גט בענן שיהא בעין, וגבי קידושין לא בענן שיהו בעין, קידושין דמידי דאית לאשה הנאה בגויהו קידושין נינהו מכי יהבינהו ניהלה כבר נהנת מהם שהיא רשאה לעשות מהם רצונה, אבל גט דלאו מידי דבר הנאה הוא אם הגט הפוטרה אינו בעין בשעה שהיא מתגרשת אינו כלום.
<h2>דף ס:</h2>
מיתיבי הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז אע"פ שנתקרע הגט או שאבד הרי זו מגורשת ולאחר לא תינשא עד שתתן, ועוד תניא אמ' לה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה לו אינה זקוק' ליבם לא נתנה לו זקוקה ליבם, רשב"ג אומ' נותנת לאביו או לאחד מקרוביו. פי' דהוה גט למפרע משעה שקיבלתו, ועד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לו ולא ליורשיו, ומר סבר לו ואפי' ליורשיו, אבל דכול' עלמ' מיהת תנאה הוי ולמפרע הוי גט ותיובתיה דרב יהודה, אמ' לך רב יהודה הא מני ר' היא, דאמ' רב הונא אמ' ר' כל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי, ופליגי רבנ' עליה ואנא דאמרי כרבנן. אמ' ר' זירא כי הוינן בבבל הוה אמרי' האי דאמ' רב הונא כל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי ר' היא ופליגי רבנן עליה, כי סליקי להתם אשכחתיה לרב [אסי] דיתיב וקאמ' משמיה דר' יוחנן כל האומר על מנת כאומ' מעכשיו דמי ולא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה, כדתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ר' אומ' כזה גט, וכך הלכה דכל האומר על מנת כאומ' מעכשיו דמי.
הרי זו מקודשת ויש לו. פי' אם יש עדים שיש לו, וניחוש שמא יש לו ועוד תניא [חיישינן] שמא יש לו, לא קשיא הא בקידושי ודאי והא בקידושי ספק. הראה על השולחן אינה מקודשת, פשיטא, לא צריכא אע"ג דנקיט זוזי בעיסקא. הראה בבקעה אינה מקודשת, תנא לא נתכונה זו אלא לראו' משלו, פשיטא, לא צריכא דנקיט בדיסתורין. פי' באריסות.
<h2>דף סא.</h2>
מתני'. ר' מאיר אומ' כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנ' [במדבר ל"ב] אם יעברו ואם לא יעברו, ר' חנניה בן גמל' אומ' צורך היה הדבר לאומרו מפני דבר אחר שאילמלי כן יש במשמע שאף לארץ לא ינחלו. ובפ' מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"א] שונה בבריתא דברי ר' חנניה בלשון חכמ', ואע"ג דלגבי גיטא דשכיב מרע אתקין שמואל אם מתי ואם לא מתי אלמ' בענן תנאי כפול, התם לחומרא והכא גבי קידושין נמי אזלינן לחומרא, ואע"ג דלא נתקיים התנאי הוו קידושין להצריכה גט להתירה לעולם, אבל אם קידשה השיני תפשי בה קידושי כיון שלא נתקיים התנאי, ולא חיישי' לתנאי כפול, (אבל התנאי קיים) וכן בדיני ממונות נמי לא חיישי' לתנאי כפול אלא התנאי קיים אע"פ שלא נכפל, עיין מה שכתבתי שם בפרק מי שאחזו קורדייקוס [גיטין ע"ו ע"א].
<h2>דף סב.</h2>
מתני'. האומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך, וכן האומ' לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמ' כלום.
<h2>דף סב:</h2>
אמ' אביי ראב"י ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וקימ' לן אין הלכה כשיטה, והכי נמי אמרי' בפ' האשה רבה [יבמות צ"ג ע"א] אמ' רב נחמן בר יצחק רב הונא [כרב] ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייה ור' חייה כר' ור' כר' מאיר ור' מאיר כראב"י וראב"י כר' עקיב' דאמ' אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
<h2>דף סג.</h2>
מתני'. האומ' לאשה התקדשי לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. על מנת שירצ' אבה רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקו', מת האב הרי זו מקודשת, מת הבן מלמדין את האב לומ' איני רוצה.
אמ' ריש לקיש והוא שנתן לה שוה פרוטה, ובשכר לא, והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור או שהושבתיך בקרון או בספינה אינה מקודשת. פי' שהיא מלוה אצלה. בשכר שארכיבך על החמור או שאושיבך בקרון או בספינה מקודשת, ותיובתא דריש לקיש, אמ' לך ריש לקיש האי תנא ברא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף, ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. פי' וכל פרוטה קמיתא דעבידי הויא לה מלוה, ומאי דוחקיה דריש לקיש לאוקומה למתני' בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובדיהב לה, לוקמה באינה לשכירות אלא לבסוף ובדלא יהב לה, אמ' רבא מתני' קשתיה, מאי איריא דתני על מנת ניתני בשכר, ש"מ על מנת דיהב הוא. פי' אם בשכר הדבור לשלטון או מעשה הפועל קידשה הוה ליה למיתני בשכר, מאי על מנת ש"מ דבדבר אחר קידשה דיהב לה, והאי על מנת תנאה בעלמ' הוא. וליתה לדריש לקיש מדתנן בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"א] מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד השכיר לו את החצר ואמ' לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך בעבור כך סלעים לשנה, ואם משל חדש בחדש בסלע בחודש מותר, מכר לו את השדה ואמ' לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי שלך באלף זוז, ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והאי כיון דלא מטא זימניה לאו אגר נטר לי הוא מישווה הוא דשוייא הכי, והאי דאמ' ליה (מהכי) אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים בשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה, סיפא כיון דזביני נינהו בעי מישקל זוזי מהשתא, הילכך אגר נטר לי הוא ואסור, אמ' רבא דקו בה רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא, [ויקרא כ"ה] כשכי' שנה בשנה יהיה עמך, שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא לשנה אחרת.
על מנת שירצה אבה רצה האב מקודשת, אוקמה רב יוסף מאי על מנת שירצה אבה שישתוק ולא ימחה מיכן ועד שלשים יום רצה האב מקודשת דהינו שתק ולא מיחה עד שלשים יום מקודשת, לא רצה שמיחה בתוך שלשים יום אינה מקודשת, מת האב בתוך שלשים יום ולא מיחה הרי זו מקודשת ששוב לא ימחה, מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב שימחה ויאמר איני רוצה ויתבטלו הקידושין ולא תהיה זקוקה ליבם.
<h2>דף סג:</h2>
מתני'. קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתי' ובא אחד ואמ' אני קידשתיה נאמן, זה אומר אני קידשתיה וזה אומ' אני קידשתיה שניהן נותנין גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. אמ' רב נחמן נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו, ואינו נאמן לכנוס אימור יצרו תקפו, ורב אסי אמ' אף נאמן לכנוס, ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמ' אני קידשתיה שאין נאמן לכנוס. תניא כותיה דרב אסי קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמ' אני קידשתיה נאמן אף לכנוס, כנסה ובא אחד ואמ' אני קידשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו, והאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמ' אני קידשתיה אין נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו.
איבעיא להו מהו ליסקל על ידו, רב אמ' אין סוקלין. פי' אם זינתה בעודה ארוסה, ורב אסי אמ' סוקלין, רב אמ' אין סוקלין כי הימניה רחמ' לאיסורא לקטלא לא הימני', ורב אסי אמ' סוקלין לכולה מילתא הימניה רחמ' לאב, אמ' רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין על ידה, לדידיה הימניה רחמ' לדידה לא הימנה רחמ', ורב חסדא אמ' אחד זה ואחד זה [אין] סוקלין, ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמ' רב חסדא בן זה בן תשע שנים ויום אחד, וביאתו בעריות ביאה, בת זו בת שלש שנים ויום אחד, והבא עליה חייב דביאתה ביאה, נאמן לקרבן ולא למכות ולעונשין. פי' ודוקא אם לא הוחזקה בעיר מקודשת, אבל אם הוחזקה בעיר מקוד', בין על פי אביה בין על פי עצמה סוקלין כדבענן למימר בפירקין דלקמ' [פ' ע"א] הוחזקה נידה בשכנותי' בעלה לוקה עליה משום נידה, ואמרי' נמי איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו נסקלין זה על זה, ונשרפין זה על זה, והתם אין עדים בדבר אלא בדבר פיהם הוחזקו ומהימני אף לעונשין, אלא לאו ש"מ הא בדאחזוק והא בדלא אחזוק. ובירושלמי [פ"ד ה"י] גרסי' התם איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומ' אשתי היא והיא אומר' בעלי הוא אין הורגין עליהן משום אשת איש, הוחזקו הורגין עליהן משום אשת איש, עד כמה הויא חזקה משום ר' יוחנן אמרו עד שלשי' יום, אלמ' בעדות פיהם אין הורגין אבל אם הוחזקו שלשים יום הורגין, אע"פ שאותה חזקה לא היתה אלא על פיהן.
תניא כותיה דרב חסד' בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכים ולחרמים ולהקדשות, אבל לא למכות ולעונשין. ואי קשיא מאי איריא האב נאמן על בתו ועל בנו אינו נאמן, ודין הוא שלא נסקול ואפי' רב אסי דאמ' גבי בת סוקלין משום דרחמ' הימניה, אבל על הבן לא הימניה, יש לומ' דהא אמרי' לקמ' [ס"ה ע"ב] דעד אחד נאמן באיסורין, ואם אמ' לו עד אחד אכלת חלב נאמן, גם כשאומ' בן תשע שנים הוא זה בת שלש שנים היא זו חייב קרבן, ולא מיבעיא אב דנאמן אפי' אחר נמי דקים ליה בבירור נאמן, והאי דנקט אב משום דסתם אב ידע, והשתא אתי שפיר, ואזדא לטעמיה דאע"ג דמהימן לגבי קרבן לגבי עונשין לא מהימן.
<h2>דף סד.</h2>
מתני'. קידשתי את בתי [קטנה] קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא [קטנה נאמן קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא] גדולה אינו נאמן, נשבת ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן. מי שאמ' בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן. פי' אם אמ' קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה והיא פסולה לכהונה ועדין היא קטנה נאמן, אבל אם אמ' קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה ועכשיו כשמעיד כן היא גדולה אינו נאמן.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, רישא בידו סיפא לאו בידו. פי' כל זמן שהי' קטנה שהרשות בידו לקדשה נאמן לומר קידשתיה וגירשתיה, אבל כיון שגדלה ואין רשות בידו לקדשה אינו נאמן עליה, ואע"פ שמעיד כן כי בעודה קטנה קידשתיה, ולגבי שבייה אע"פ שהיא קטנה אינו נאמן, ומאי שנא רישא גבי קידושין שהוא נאמן, ומאי שנא סיפא גבי שבייה שאינו נאמן, אמ' רב אשי רישא רחמ' הימניה וכדרב הונא אמ' רב, דאמ' רב הונא אמ' רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה, שנ' [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה, הזה התירה, לנישואין הימניה רחמ' לשבייה [לא] הימניה רחמ'.
מי שהיה אומ' בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן. פי' אם הייתה מוחזק' שהיא זקוקה ליבם שהיו לו אחים ואין לו בנים, ואמ' בשעת מיתה יש לי בנים במקום פל' להוציאה מחזקת ייבום נאמן על ידי מיגו דאי בעי למיפטרא בגט, אבל אם היתה מוחזקת בחזקת שאינה זקוקה ליבם כגון שאין לו בנים ולא אחים ואומ' יש לי אחים במקום פל' והיא זקוקה ליבם אינו נאמן להוציאה מחזקת היתר ולאוסרה.
<h2>דף סד:</h2>
המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל. פי' שאין הבוגרות ברשותו, והא פשיטא אלא לדיוקא דידה איצטריכא דוקא בוגרות אינן בכלל הא קטנות בכלל, וש"מ דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין והן צריכות גט כאביי, דאיפסיקא הילכת' כוותיה ביע"ל קג"ם [נ"ב ע"א] ולאפוקי מדרבא דאמ' לא הוו קידושי, ואין אחת מהן מקודשת.
מתני'. מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמ' קידשתי את בתי גדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה (שבגדולות) שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, כולן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות, ר' יוסי אומ' כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות. קידשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כולן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הגדולה (שבגדולה) שבגדולות, ר' יוסי אומ' כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות. פי' ר' מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספיקא והילכך כל היכא דאיכא לספוקי בגדולה או בקטנה הן אסורות, ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא ואין אסורה אלא הגדולה שבכולן או הקטנה שבכולן, וקימ' לן [ערובין מ"ו ע"ב] דר' מאיר ור' יוסי הלכ' כר' יוסי.
<h2>דף סה.</h2>
מתני'. האומר לאשה קידשתיך והיא אומ' לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, קידשתני והו' אומ' לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, קידשתיך והיא אומ' לא קידשת אלא בתי אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו ומותר בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו, קדשתי את בתך והיא אומרת לא קידשת(י) אלא אותי אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו ומותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו.
איתמר רב אמ' כופין, ושמו' אמ' מבקשין, אהייא, אילימ' ארישא כשהוא אומ' קידשתיך והיא [אומרת] לא קידשתני לא כופין איכא ולא מבקשין איכא, דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקרוביה. פי' ולעולם היא מותרת ומה היא צריכ' גט זה, אלא אסיפא כשהיא אומרת קידשתני והוא אומ' לא קידשתיך. פי' דאסרה נפשה אכול' עלמ' עד שיתן לה גט, בשלמ' מבקשין לחיים, אלא כופין אמאי. פי' כיון שהוא אומ' לא קידשתיך, ואם תאמר מה מפסיד כגון זו כופין על מידת סדום, הוא אומ' לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה, שמא אשא בתה או בת בתה או בת אחותה או אמה, אלא שמעתא אהדדי איתמר, אמ' שמואל מבקשין ממנו ליתן גט, אמ' רב ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. ומיכן מוכיח שיש כתובה לארוסה בית דין אע"ג דלא כתב לה, אבל רבינו חננאל זצוק"ל אמ' ורב לטעמ' דאמ' התם [כתובות פ"ח ע"ב] הוציאה גט לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה כשהוציאה גט גובה עיקר כתובה גובה מאתים, וגם רבינו יצחק זצוק"ל כתב רב לטעמי' דסבר יש כתובה לארוסה ואע"פ שלא כתב לה, ולית הילכת' כותיה דקימ' לן הילכת' כוותיה דר' אלעזר בן עזריה שאמ' [שם מ"ז ע"א וע"ב] לא כתב אלא על מנת לכונסה, אלמ' אי כתב לה אין ואי לא לא, וכן הלכה. ואינם נראים לי הדברים הללו שכבר הוכחתי בשלהי פרק הכותב [כתובות פ"ט ע"ב] שיש כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה, עיין מה שכתבתי שם.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל המקדש בעד אחד אין חוששי' לקידושיו, בעו מיניה מרב יהודה שניהן מודין מאי, אמ' להו אין ולא ורפיא, איתמר אמ' רב נחמן אמ' שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין ואפי' שניהן מודים, איתיביה רבא לרב נחמן האומ' לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, היכי דמי אי דאיכא עדים אמאי מותר' בקרוביו, ואי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותי', אלא לאו בעד אחד, אמ' ליה הכא במאי עסיקינ' כגון דאמ' קידשתיך בפני פל' ופל' והלכו להם במדינ' הים.
<h2>דף סה:</h2>
אמ' רב שמואל בר יצחק בר מרתא משמיה דרב המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפי' שניהם מודים. אמ' רבה בר רב הונא המקדש בעד אחד בי דינא רבה אמרי אין חוששין לקידושיו, מאן בי דינא רבה, רב. איכא דאמרי אמ' רבה בר רב הונא אמ' רב המקדש בעד אחד בי דינא רבה אמרי אין חוששין לקידושיו, ומאן בי דינא רבה רב. מאי הוי עלה, רב כהנא אמ' אין חוששין לקידושיו, ורב פפא אמ' חוששין לקידושיו, אמ' ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים, אמ' ליה התם לא קא מיחייב לאחריני. פי' שאוסרת כל העולם עליה וגם היא נאסרת בקרוביו, והילכך בלא עדים לא הוו קידושי כלל. הנה רב נחמן אמ' שמואל ורבה בר רב הונא משמיה דרב ורב כהנא סברי דאין חוששין לקידושיו ואפי' שניהן מודים, ורב פפא בלחוד הוא דאמ' חוששין לקידושיו, ורב יהודה דאמ' אין ולא ורפיא אין להביא ראיה ממנו כיון דלא ידע בבירור, וכך הלכה דאין חוששין לקידושיו ואפי' שניהן מודים.
מר זוטרא ורב אחא סבא בני רב מרי בר איסק פלוג ניכסיהו בהדי הדדי, אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים אמ' רחמ' [דברים י"ט], דאי בעי הדר לא מצי למיהדר ואנן לא הדרינן, או דילמ' לא מיקיימא אלא בשהדי, אמ' להו לא איברו שהדי אלא לשקרי. ומוכח מהכא דהיכא דאקני מילתא לחבריה בקניין, אע"ג דלא הוו התם עדים הקניין קיים, ואינו יכול לחזור בו דלא איברו שהדי אלא לשקרי, ומאי דא' בחזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] קניין בפני שנים, למימרא דלא בענן תלתא בקיום שטרות, והוא הדין נמי דלא בענן עדים אם שניהן מודים דלא איברו שהדי אלא לשקרי.
אמ' אביי אמ' לו עד אחד אכלתה חלב והלה שותק נאמן. פי' שותק שאינו יודע שאכל וגם אינו יודע להכחישו שאם היה יודע להכחישו לא היה נאמן ועכשיו שאינו [יודע] נאמן [ו]מביא חטאת, ותנא תונא עד אחד אומ' אכלתה חלב והלה אומ' לא אכלתי פטור, הא אישתיק מהימן, ואע"ג דבדבר (שבמניין) [שבממון] אינו נאמן אע"פ שאינו יודע להכחישו, שאם אמ' לו אחד אני ראיתי שהזיק שורך את פל' וזה לא היה שם שאינו יודע (נאמן) כלום אינו נאמן ואינו מתחייב על פיו עד שיעידוהו שנים, (הוא) [הכא] נאמן דעד אחד נאמן באיסורין. ואמ' אביי אמ' לו עד אחד ניטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן, ותנא תונא עד אחד אומ' ניטמאתה והלה אומ' לא ניטמאתי פטור, טעמ' דאמ' לא הא אישתיק מהימן.
<h2>דף סו.</h2>
ואמ' אביי אמ' לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן, ותנא תונא ושנעבדה בו עבירה ושהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים, האי על פי עד אחד היכי דמי אי דקא מודו בעלים הינו על פי הבעלים, אלא לאו דאישתיק.
איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד מהו, אמ' אביי היא היא, רבא אמ' הוי דבר שבערוה ואין דבר בערוה פחות משנים, אמ' אביי מנא אמינא לה, דההוא סמיא דהוה קא מסדר מתנייתא קמי דמר שמואל, יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי, שדר שליחא אבתריה אדאזל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא אורחא, כי אתא שליח אמ' ליה אשתו זינתה אתא לקמיה דמר שמואל אמ' ליה אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אפקא ואי לא לא תיפקה, וקימ' לן דאביי ורבא הלכה כרבא בכל דוכתא בר מיע"ל קג"ם.
<h2>דף סו:</h2>
מתני'. כל מקום שיש קידושי' ואין עבירה [הולד] הלך אחר הזכר, ואיזה זה זו כהנת לוייה וישראלית שנישאו לכהן וללוי וליש', וכל מקו' שיש קידושים ויש עבירה [הולד] הלך אחר הפגום שבשניהם, ואיזו זו זו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה ליש' בת ישר' לממזר ולנתין, וכל מי שאין עליו קידושין אבל יש לה קידושין על אחרים הולד ממזר ואיזה זה זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמוה ואיזה זה זה ולד שפחה ונכרית. ר' טרפון אומ' יכולין ממזרים ליטהר, כיצד ממזר נושא שפחה הולד עבד, שיחררה נמצא הבן בן חורין, ר' אליעזר אומ' הרי זה עבד וממזר.
<h2>דף סח.</h2>
וכל מי שאין לה עליו קידושין כול', אמ' אביי הכל מודים בבא על הנדה שאין הוולד ממזר דאמ' קרא [ויקרא ט"ו] ותהי נדתה עליו, אפי' בשעת נידתה תהא בה הווייה.
<h2>דף סט.</h2>
ר' טרפון אומ' כול'. איבעיא להו ר' טרפון לכתחלה קאמ' או דיעבד קאמ', ואסיקנא דלכתחלה [קאמר] דלא הוזהר ממזר מלישא שפחה ולא עבד מלישא ממזרת. פי' אע"פ שאין הקידושין תופשין בשפח' מותר לישא אותה, ודוקא בשפחה הותר אבל לא (בבת חורין) בגויה, דלאו דלא יהיה קדש [דברים כ"ג] ליתיה בממזר, משום דכת' מבני יש', אבל לאו דלא תתחתן בם סתם כת' והוזהרו ממזרים כיש' בשאר כל המצוות.
עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישר' חללי גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי, כהני לויי וישר' מותרין זה בזה, לויי ישר' חללי גירי מותרין לבוא זה בזה, גירי חרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה, איזהו שתוקי כל שמכיר את אביו ואינו מכיר את אמו, אסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו, אבה שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. פי' זה שאינו מונה עבדים עמהן מפני שאינן בתורת קידושין, וכל הני פסולין דמתני' קידושיהו קידושי', והנתינים נמי קידושיהו קידושי דהא נתגיירו ואינן עבדים גמורין, אלא גזרו עליהן ועשאום כעבדים להבדל מהם יש', ותנן [כתובות כ"ט ע"א] אילו נערות שיש להן קנס, הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותי', אלמ' מדיש להן קנס כגיורת חשיב להו לא כגויה דאילו גויה אין לה קנס.
<h2>דף סט:</h2>
תניא אמ' ר' יוסי גדולה חזקה שנ' [עזרא ב'] ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי (הגלעדי) אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי לאשה ויקרא על שמם אלה בקשו כתבם המתייחסים ויגואלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדשי הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים, אמ' להם במה הייתם אוכלים בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול, ומאי גדולה חזקה דמעיקרא אכול בתרומה דאוריתא, ואיבעיתימ' לעולם בדרבנן אכיל, דהינו תרומת ירק, ושאר פירו' האילן, ובדאוריתא דהינו תרומת דגן תירוש ויצהר לא אכול, ואלא מאי גדולה חזקה דמעיקרא ליכא למיגזר משום תרומה דאורית' ולבסוף אע"ג דאיכ' למיגזר משום תרומה דאוריתא אכול בדרבנן.
<h2>דף ע.</h2>
אמ' רב אדה אמ' רב כל הנושא אשה לשם ממון הויין ליה בנים שאינן מהוגנין, שנ' [הושע ה'] בי"י בגדו [כי] בנים זרים ילדו. תנא על כולם אליהו כותב והקב"ה חותם אוי לו לפוסל את זרעו ולפוגם את משפחתו ולנושא אשה שאינה הוגנת לו.
ההוא גברא דעאל לבי טבחא דפומבדיתא אמ' ליה הב לי בישרא, א"ל אדני שרי לתגריה [ד]שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך, אמ' מאן האי שוויסקל דשקיל (שמעי') מן קמאי, אזלו אמרו ליה לר' יהודה שמתיה, אמרו ליה רגיל דקרו לאינשי עבדי, אכרוז עליה דעבדא הוא, דתניא כל הפוסל פוסל ואמ' שמואל במומו פוסל.
אמ' שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה, ואמ' שמואל אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה, ואמ' שמואל [אין שואלין] בשלום אשה ואפי' על ידי שליח.
<h2>דף עא.</h2>
אמ' ר' יהושע בן לוי הכסף מטהר את הממזרים שנ' [מלאכי ג'] וישב מצרף ומטהר וגו', מאי מגישי מנחה בצדקה, אמ' ר' יוחנן צדקה עושה הקב"ה עם יש' שמשפחה שנטמעה ניטמעה. פי' כל הפסולין שנטמעו במשפחות (ואינן) מפני עשרם ואינן ידועים עתיד אליהו לטהרם, וזהו הכסף מטהר הממזרים שמפני עשרם הם מתחתנים במשפחות מיוחסות.
אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמ' מוסרין אותו לבניהן פעם אחת בשבת, דכת' [שמות ג'] זה שמי לעולם, לעלם כת', רבא סבר למידרשיה בפירקא, אמ' ליה ההוא סבא לעלם כת'. ר' אבינא רמי כת' זה שמי וכת' זה זכרי, אמ' הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב בי"ה ונקרא בא"ד.
<h2>דף עב:</h2>
ת"ר ממזרי' ונתינים טהורין לעתיד לבוא דברי ר' יוסי, ר' מאיר אומ' אין טהורין, אמ' לו ר' יוסי והרי הוא כתוב [יחזקאל ל"ו] וזרקתי עליכם מים טהורין וטהרתם מכל טומאותיכם, אמ' לו ר' מאיר כשהוא אומ' מכל גילוליכם, מגילוליכם אטהר אתכם ולא מן הממזרות, אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי.
ת"ר גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומ' גר לא ישא ממזרת, אחד עבד משוח' ואחד גר וחלל מותרין בכהנת, מאי טעמ' דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד ליש', וחד למישרי ממזר בשתוקי. פי' בקהל ודאי לא יבוא בקהל ספק יבוא, קהל גרים לא איקרי קהל, ומסיק תלמ' והילכת' גר מותר בכהנת ומותר בממזרת, מותר בכהנת לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, ומותר בממזרת כר' יוסי, דקהל גרים לא איקרי קהל.
<h2>דף עג.</h2>
איזהו שתוקי, אמ' רבא שתוקי דבר תורה כשר, מאי טעמ' רוב כשרי' אצלה ומיעוט פסולין אצלה וכי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, מאי אמרת דילמ' אזלא איהי לגביהו והוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, התורה אמרה [דברים כ"ג] לא יבוא ממזר בקהל יי"י ודאי הוא דלא יבוא, הא ספק יבוא, ומה טעם אמרו שתוקי פסול מעלה עשו ביוחסין.
ואמ' רבא דבר תורה אסופי כשר, ואע"פ שאין אנו מכירין את אמו, מאי טעמ' אשת איש המזנה בבעלה תולה ואינה משלכת את הולד, פנויה הוות שמחמת בשת השליכתו, מאי אמרת איכא מיעוט ארוסות ואיכא מיעוט שהלכו בעליהן, כיון דאיכא פנויות ואיכא נמי מחמת רעבון הוה פלגא ופלגא והתורה אמרה ודאי ממזר לא יבוא הא ספק ממזר יבוא, ומה טעם אמרו פסול מעלה עשו ביוחסין.
<h2>דף עג:</h2>
אמ' רבה בר רב הונא מצאו מהול אין בו משום אסופי. פי' דאי לאו כשר הוא לא הוות טרחא ביה למימהליה. אמ' רבא משלכי הדמיא אין בו משום אסופי. פי' מתוקנים ומיושבים אבריו שאם היה פסול והשליכתו כדי למות לא היתה טורחת עליו, אלא ודאי משום רעבון הושלך. שייף מישחא מלי כוחלא רמי חומרי תלי פיטקא תלי קמיעא אין בו משום אסופי. פי' רמי חומרי קשרים של מיני רפואות, תלי פיטקא קמיע של כתב, תלי קמיעא קמיע של עיקרי עשבים, וכל אלה הם ענייני (חובה) [חיבה] והמשלכת משום זנות היא רוצה שימות ואינה מחבבתו.
אמ' רב יהודה אמ' רב כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנין עליו. פי' אם באו ואמרו בננו הוא נאמנין עליו והרי בחזקת כשר. נאסף מן השוק אין נאמנין עליו, מאי טעמ' אמ' רבה הואיל ויצא עליו שם פסול, אמ' רבא ובשני רעבון אע"פ שנאסף אביו ואמו מעידין ונאמנין עליו. פי' בשני רעבון שהרבה נשלכים מחמת הרעב [ולא] (ו)מחמת זנות לא רצו חכמ' לפוסלן משום יציאת קול, אלא בכל שעה שמעידין עליו שהוא בנם הן נאמנין.
תניא נאמנת חיה לומ' זה יצא ראשון וזה יצא שיני, ומחזיקין אותו בכור על פיה, במה דברי' אמ' בשלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנת. ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר. פי' כגון שילדו בבית אחד אשת הכהן ואשת הלוי אשת הנתין ואשת הממזר נאמנת חיה להבחין איזהו בנה של כל אחת ואחת, במ' דב' אמ' שלא קרא עליו ערער [אבל קרא עליו ערעור] אינה נאמנת, ערער כמה, אילימ' ערער חד, והאמ' ר' יוחנן אין ערער פחו' משנים, הני מילי היכא דאית ליה חזקה דכשרות, אבל הכא דלית ליה חזקה דכשרות חד נמי מהימן, והילכך אם יש אחד שמערער לומ' כי זהו בן הפסולה אין החייה נאמנת להכזיבו אלא הרי הוא ספק ופסול.
נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, במ' דב' אמ' שמקחו בידו, אבל אם אין מקחו בידו אינו נאמן. פי' אם יצא המקח מתחת ידו אע"פ שאין האחד מוחזק בו, אלא שניהן אדוקין בו או עומד בין שניהן בסימטא, אינו נאמן לומ' לזה מכרתי, אלא חולקין בין שניהן. ומקשה וניחזי זוזי ממאן נקיט. פי' ואע"פ שיצא המקח מתחת ידו ושניהן אדוקין בו יהא נאמן, שבודאי יודע ממי קיבל. ומהדר לא צריכא דנקיט זוזי מתרויהו ולא ידע הי מדעתי' והי בעל כרחיה. פי' בודאי אי נקיט זוזי מחד הוה נאמן אע"פ שיצא מקחו מידו ושניהם אדוקין בו, והאי דתני שאינו נאמן כגון ששניהן נתנו לו חד מדעתיה וחד השליכם לו בחיקו או בתוך ידו בעל כרחו, (שאילו) [שאינו] נזהר לדעת ממי קיבל בעל כרחו אפי' אומ' ידעתי אינו נאמן. והאי דאמרי' דהיכא דלא קיבל אלא אחד דהוה מהימן אע"פ שיצא מקחו מידו דוקא אם שניהם אדוקין בו או מונח בין שניהם בסימטא, אבל אם החזיק בו אחד מהן המוצי' מחברו עליו הראיה, ואין בעל המקח נאמן להוציא מתחת ידו.
<h2>דף עד.</h2>
נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי, במ' דב' אמ' בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו, אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן, וניחזי זכותא ממאן נקיטי. פי' נראה פסק דין של זכות מתחת ידי מי יוצא, לא צריכא דקריעא זכוותיהו, וניהדר נידונינהו. פי' למה לי כול' האי מה לנו ולאמונתו ניהדר נידונינהו לפי טענותיהם או הוא או אחר. לא צריכא בשודא דדייני. פי' שלא זיכו האחד על פי טענתו שיוכל עוד לזכות בדינו אלא על פי שודא דדייני שהוא תלוי בסברת הדיין לפי שעה, ושמא יטנו לבו לצד אחר אם יחזור להידיין פעם שנית, הילכך אנן צריכים לדעת מי זיכו.
אמ' רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור חיה ואמו ואביו, חיה לאלתר. פי' כדאמרן לעיל [ע"ג ע"ב]. אמו כל שבעה. פי' כל זמן שלא מסרתו ביד האב למולו ואין האב מכיר בו אלא אמו, אביו לעולם כדתניא יכיר [דברים כ"א] יכירנו לאחרים מיכן אמ' ר' יהודה נאמן אדם לומ' זה בני בכורי, וכשם שנאמן לומ' זה בני בכורי כך נאמן לומ' זה בני בן גרושה ובן חלוצה, וחכמ' אומ' אינו נאמן, ובפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"ב] איפסיקא הילכת' כר' יהודה, ועיין מה שכתבתי שם.
אבה שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, מאי בדוקי שבודקין את אמו, ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת, ואסיקנא דאבה שאול עדיפא מדרבן גמליא', דרבן גמל' לא מכשר אלא ברוב כשרים ואבה שאול סבר דהיא נאמנת אע"פ שרוב פסולין אצלה, כגון ארוסה שעיברה והיא אומרת מן הארוס נבעלתי, או פנויה ורוב בני העיר פסולין שאין משיאין לכהונה, אמ' רבה הלכה כאבה שאול.
מתני'. כל האסורין לבוא בקהל (אסורין) [מותרין] לבוא זה בזה, ור' יהודה אוסר, ר' אליעזר אומ' ודאן בודאן מותר, ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור, ואילו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי. ואסיק רבא דהכי קאמ' כל האסורין לבוא בקהל ומאי ניהו גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי מותרין לבוא זה בזה. פי' פשטה דמתני' משמ' דכל הני פסולין דמתני במתני' שהן אסורין לבוא בקהל כגון ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה, ואע"פ שזה פסול בודאי וזהו ספק, דאיכ' למימ' כשר הוא, ואפי' הכי מותרין לבוא זה בזה כדאמרן לעיל בודאי קהל לא יבוא, והאי דקתני כל האסורין ריבה גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי שהן אסורין לבוא בקהל ודמו לממזרי ונתיני שהן מותרין זה בזה שמותרין אלה הגרים ליקח ממזרת ונתינה כיון שהן אסורין לבוא בקהל מותרין בממזרת דקהל גרים לא איקרי קהל, אי הכי מאי ר' יהודה אוסר. פי' כיון דהאי כל האסורין בא לרבות אלה הגרים האסורין לבוא בקהל שמותרין בממזרת, אמאי ר' יהודה אוסר, נהי דסבירא ליה לר' יהודה דקהל גרים איקרי קהל וגר אסור בממזרת כדאמרן לעיל [ע"ב ע"ב] דפליג בהא עם ר' יוסי, הני מילי גר הראוי לבוא בקהל [ייקרא קהל אבל אלה שהן אסורין לבוא בקהל] אינן קרויין קהל ואמאי אסורין בממזרת, ומהדר הכי קאמר אע"פ שר' יהודה אוסר גר בממזרת, הני מילי גר שראוי לבוא בקהל, אבל גר עמוני ומואבי דאינן ראויין לבוא בקהל לא. פי' וכולה מתני' ר' יהודה היא, והכי קאמ' שר' יהודה אוסר ואדוקיא דמתני' קאי, דדוקא כל האסורין לבוא בקהל מותרין בממזרת, אבל גרים המות' לבוא בקהל אסורין בממזרת, שר' יהודה אוסר גר בממזרת, דקסבר קהל גרים איקרי קהל, ודלא כר' יוסי דשרי, וכבר איפסיקא לעיל הלכה כר' יוסי דשרי דקהל גרים לא איקרי קהל.
ר' אליעז' אומ' ודאן בודאן. פי' פליג עם ת"ק דשרי כל האסורין לבוא בקהל זה בזה, ואפי' ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי, ואמ' דוקא ודאן בודאן מותר, אבל (ספיקן) [ודאן] בספיקן כגון ממזרי ונתיני ליקח שתוקית ואסופית, או ספיקן בודאן שתוקי ואסופי כשרין, וכן נמי ספיקן בספיקן שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית אסור, דשמא זה כשר וזה פסול. ואילו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי, ספיקא דכותי נפרש לקמ'. ויש לומ' דסבירא ליה לר' אלעזר דקהל גרים לא איקרי קהל שאם לא כן במה יתחתנו הספיקות.
<h2>דף עה.</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' רב הלכה כר' אלעזר, כי אמרתה קמיה דשמואל אמ' לי הלל שונה עשרה (יוחנן) יוחסין עלו מבבל וכולן מותרין לבוא זה בזה. פי' כל הפסולין ממזרי ונתיני בשתוקי ואת אמרת הלכה כר' אליעזר. פי' הינו מתני' שהית שנויה כך מימות הראשוני' ומשום דקא אתי מדבית הלל להכי אמ' הלל שונה עשרה יוחסין וכדי לייקרה, כלומ' שאין לחלוק עליה אמ' כן, וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הלכה כרב באיסורי, ועוד דבפ' החולץ [יבמות ל"ז ע"א] פליגי בה אביי ורבא דאביי סבר כשמואל ורבא סבר כרב, וקימ' לן דאביי ורבא הלכה כרבא, נמצא עכשיו לרבא דשתוקי כיש' גמור חשיב ליה והיה אוסר לשתוקי שישא ממזרת כיש', והיה מתיר השתוקי בבת יש' גמור, כדאמ' רבא לעיל [ע"ג ע"א] דבר תורה שתוקי כשר דאית ליה לרבא ממזר ודאי אפי' בספק ממזר לא יבוא.
איתמר ארוסה שעיברה. פי' יצאה מעוברת והיא אומ' מארוסה נתעברה והארוס כופר, רב אמ' הולד ממזר מספק ואסור ביש', ושמואל אמ' הולד שתוקי, ואסיקנא, דמאי שתוקי דאמ' שמואל לא שאסור בבת יש' אלא בשתוקי דאבה שאול דאמ' שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי [נאמנת], והכא נמי בודקין אותה ואי אמ' לכשר נבעלתי נאמנת, והא אמרה שמואל חדא זימנא, דתנן היתה מעוברת אמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פל' הוא וכהן הוא, רבן גמל' ור' אליעזר אומ' נאמנת ור' יהושע אומ' כול', ואמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כרבן גמל', צריכא, דאי מהתם הוה אמינא התם הוא דרוב כשרים אצלה, אבל הכא דרוב פסולין אצלה אימ' לא, צריכא. והילכת' [כשמואל] דהא רבא פסק לעיל [ע"ד ע"א] הלכה כאבה שאול.
תנא וכן היה ר' אליעזר אומ' כותי לא ישא כותית, מאי טעמ', ומסיק כי אתא רבין אמ' ר' יוחנן שלש מחלוקות הן. פי' שלשה תנאים נחלקו למה נפסלו הכותים, ר' ישמעאל סבר כותים גירי אריות הן וכהנים שנטמעו כהנים פסולין היו, שנ' [מ"ב י"ז] ויעשו מקצותם כהני במות, ואמ' ר' אבה בר אבה אמ' ר' יוחנן מן הקוצים שבעם, ומשום הכי פסלונהו. פי' אותו הדור של כותים הראשונים שנתגיירו מפני פחד האריות נתגיירו, ולא בכל לב וגוים גמורי' היו, ואותם הכהנים בהן כהנים פסולין מצד ממזרות היו, ובעבור זה נתחתנו בהם, שאם היו כשרין לא היו מתחתנים בהם, ומפני אותם שניטמעו בהן הן מסופקין בספק ממזרות, ובעבור זה היה אוסר ר' אלעזר להתחתן כותי עם כותית שמא זה כשר וזה פסול. ואי קשיא, כיון דגירי אריות הן והן גוים גמורים מאי איכפת לן אם יתחתן ממזר דידהו בגוים. יש לומ' אותם הראשונים היו גירי אריות, אבל אחרי כן חזרו ונתגיירו להיות כיש', ומפני הממזרין המטומעין בהן מדור הראשון אסור להתחתן אילו עם אילו, ור' עקיבה סבר גירי אמת היו וכהנים שניטמעו בהן כשרים היו, שנ' ויעשו מקצותם כהני במות, ואמ' רבה בר בר חנה אמ' [ר'] יוחנן הקצינים שבעם, אלא מפני מה אסרום מפני שהיו מייבמין את הארוסות ופוטרין את הנשואות, מאי דרשי [דברים כ"ה] לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה, הך דיתבה חוצה דהינו הארוסה שעדין לא נכנסה [לרשות הבעל] הוא דלא תהיה לאיש זר, והך דלא יתבא חוצה שכבר נכנסה תהיה לאיש זר, ור' עקיבה לטעמיה דאמ' יש ממזר מחייבי לאוין. פי' ר' עקי' סבר שבכל לב נתגיירו, ואותם הכהנים שנתחתנו בהם כשרים היו ולא נפסלו אלא מפני שהיו פוטרין את הנשואות לשוק וקא עברי בלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ויש אומ' לפי שאין בקיין בדיקדוקי מצות ואין בקיין בתורת גיטין וקידושין. פי' ופעמים פוסלין קידושין שהן כשרי' או מכשירין גט שהוא פסול, ונמצאו שהן נולדים מספק אשת איש, ומפני זה היה אוסר ר' אלעזר אילו על אילו שהן ספק ממזרין.
<h2>דף עו.</h2>
מתני'. הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחרי' ארבע אמהות שהן שמנה, ואילו הן אמה, ואם אמה, ואם אבי אמה, ואם (אבי) אביה ואמה, ואם אבי אביה ואמה, לויה ויש' מוסיפין עליהן עוד אחת, אין בודקין מן המזבח ולמעלה, ולא מן הדוכן ולמעלה, ולמעלה מן סנהדרין אין בודקין, כל שהוחזקו אבותיו שוטרי הרבים וגבאי צדקה ומשיאין לכהונה אין צריך לבדוק אחריהם, ר' יוסי אומ' אף מי שהיה חתום בערכי הישנה של צפורי, ר' חנניה בן אנטיגנס אומ' אף מי שהיה חתום באיסטרטיא של מלך. פי' כהן שנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה שמא ימצא בה פסול כהונה, ארבע אמהות שהן שתים מצד האב ושתים מצד האם שהן שמנה כל אחת אמה עמה, ואם אמה, בודקין שמא יהיה בהם פסול כהונה, אם אבי אמה של זו שהוא נושא, ואמה של אם (אבי אמה) אביה, אם אבי אמה של זו שהוא נושא ואמה, ואם בא כהן לישא לויה או ישר' מוסיפין עליהן עוד אחת אם אחת בכל זוג וזוג, כגון אמה ואם אמה ואמה, וכן כולן.
ואמרי' מאי שנא בנשים דבדקינ', ומאי שנא בגברי דלא בדקינן. פי' כמו שבודקין מצד האמהות נצריכנה בדיקה גם מצד האבות, שמא יש באביה ובאבי אביה שום פסול כהונה, ומהדר נשי דכי מינציין בהדי הדדי בעריות הוא דמבזיין אם איתה דאיכא מילתא (אית) [לית] לה קלא, גברי כי מינצו בהדדי ביוחסין הוא דמבזו ואם איתה דאיכא מילתא אית לה קלא, ואמרי' איהי נמי תיבדוק ביה בדידיה. פי' הכהנת נמי תבדוק ביחס בעלה שרוצה לישא אותה שמא יש בו שום פסול כהונה, ומהדר מסייעא ליה לרב דאמ' רב יהודה אמ' רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. פי' הכהנים הזכרים הוזהרו שלא ליש' אשה פסולה לכהונה, הילכך צריכין לבדוק בנשותיהן, אבל הכהנות לא הוזהרו להינשא לפסולין שרשאית הכהנת לינשא לחלל מפני זה אינן צריכי' לבדוק אחריהן, שאפי' אם הוא חלל בודאי מותרת לינשא וכיון שאין איסורין בנשואיה למה נצריך לבדוק בעליהן.
<h2>דף עו:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב זו דברי ר' מאיר, אבל חכמ' אומ' כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות, אך אם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה. פי' שני עדים שמעידין על יציאת קול של שמץ פסול.
אין מעידין מן המזבח ולמעלה. פי' אם ידוע שאביה שימש על גבי המזבח בבירור שהוא כשר לכהונה, ואין צריך לבדוק באמו, וכן נמי אם היה לוי והיה ידוע שעמד עם הלוים לדוכן לשורר בשיר בבירור שהוא מיוחס ואין צריך לבדוק באמו, מאי טעמ', אי לאו דבדקוה לא הוו מוקי ליה למיעבד עבודה, דאמ' מר ששם היו יושבין ומייחסין את מיוחסי כהונה ולויה. פי' משנה היא במדות [פ"ה מ"ד] שהיו יושבין בלשכת הגזית מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערבים ומייחסין את הכהנים והלוים ומבדילין פסולין מן העבודה ומן הדוכן.
ולא מסנהדרין ולמעלה. מאי טעמ', דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל פסול, דאמ' רב נחמן אמ' קרא [במדבר י"א] והתיצבו שם עמך בדומין לך.
כל שהוחזקו אבותיו שוטרי הרבים. למימרא דלא מוקמינן מפסולין, ורמינהי הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, והוינן בה הכל לאיתויי מאי אמ' רב יהודה לאיתויי ממזר, אמ' אביי בירושלים, וכן תני רב שמעיא בר זירא בקידושין דבי לוי בירושלם. פי' בודאי שהפסול כשר לדון, אבל בירושלם היו נוהגין שררה לעצמן ולא היו ממנין שום שוטר על הרבים אם לא היה מיוחס.
וגבאי צדקה מאי, כיון דמינצו בהדי אינשי, דאמ' מר ממשכנין על הצדקה ואפי' בערב שבת, אם איתה דאית ביה מילתא דפסילא קלא אית ליה. אושפיזכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה איהו ורב ביבי, מר אמ' אנא עבידנא שררותא דמתא ומר אמ' אנא עבידנא שררותא דמתא, אתא לקמיה דרב יוסף אמ' ליה [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, אמ' ליה רב אדא בר אהבה ואפי' אמו מיש', אמ' ליה אמו מיש' מקרב אחיך קרינא ביה. והכי נמי אמרי' בפ' החולץ [יבמות מ"ה ע"ב] ובפ' מצות חליצה [שם ק"ב ע"א], ועיין מה שכתבתי בפ' דיני ממונות.
ר' יוסי אומ' אף מי שהיה חתום בערכי הישנה של צפרי. פי' היתה עיר סמוכה לציפורי ושמה ישנה והיו רגילין שלא ימנו בערכי הדיינים אלא מיוחסים, והיו בודקין בבני העיר וכותבין וחותמי' פל' כשר ומיוחס, וכל מי שהיה חותם שם להיות ממונה בערכי הדיינין בידוע שהוא מיוחס ואין צריך לבדוק למעלה ממנו ודייקי ומחתמי.
(אמ') ר' חנניה בן אנטיגנס אומ' אף מי שהיה מוכתב באסטריטיא של מלך, אמ' רב יהודה אמ' שמואל בחיילות של בית דוד, אמ' רב יוסף מהאי קראה, [דהי"א ז'] והתייחס בצבא המלחמה, וטעמ' מאי אמ' רב יהוד' אמ' רב כדי שתהא זכותו וזכות אבותיו מסייעתו.
<h2>דף עז.</h2>
מתני'. בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, יש' שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, וחלל שנשא בת יש' בתו פסולה מן הכהונה.
בת חלל זכר בתו פסולה מן הכהונה לעולם. פי' בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות, בת האחרון פסולה כבת הראשון. יש' שנשא חללה בתו כשר' לכהונה, כיון דבהתר נסבה, ודוקא יש' אבל כהן שנשא חללה בניו חללים. וחלל שנשא בת יש' בתו פסולה כדאמרי' דבת חלל זכר פסולה, מאי לעולם, מהו דתימ' מידי דהוה אמצרי ואדומי, מה להלן אחר שלשה דורות אף כאן לאחר שלשה דורות קמ"ל. חלל שנשא (כשרה) בתו פסולה לכהונה. והא תנא ליה רישא בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, אידי דתנא יש' שנשא חללה בתו כשרה לכהונה תנא נמי חלל שנשא בת יש'.
ת"ר לא יחלל זרעו בעמיו, אין לי אלא זרעו היא עצמה מנין, ת"ל ולא יחלל זה שהיה כשר ונתחלל. פי' זו האשה שהיתה כשרה ובביאתו נתחללה הזרע הוא חלל מעיקרו. ת"ר איזו היא חללה כל שנולדה מפסולי כהונה שנבעלה לפסולי כהונה.
<h2>דף עז:</h2>
אמ' ליה רב פפא לאביי יש' הבא על אחותו זונה משוי לה חללה [משוי לה] אי לא משוי לה, מי אמרי' קל וחומ' השתא מחייבי לאוין הויא חללה מחייבי כריתות לא כל שכן, או דילמ' אין חללה אלא מאיסור כהונה, אמ' ליה אין חללה אלא מאיסור כהונה, אמ' רב אשי הילכך כהן הבא על אחותו זונה משוי לה, חללה לא משוי לה, חזר ובא עליה עשאה חללה.
<h2>דף עח.</h2>
אמ' אביי קידש לוקה משום לא יחלל, רבא אמ' בעל לוקה שתים לא בעל אינו לוקה כלל, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה דלהיות לו לאשה [אמר רחמנא] וליכא, ומוד' רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קידש שלוקה, ולא יחלל זרעו אמ' רחמ' והרי חילל, ושניהן מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה שדרך ליקוחין אסרה תורה.
מתני'. ר' יהודה אומ' בת גר זכר כבת חלל זכר, ראב"י אומ' יש' שנשא גיורת בתו כשרה, וגר שנשא בת יש' בתו כשרה לכהונה, אבל גר שנשא גיורת בתו אסורה לכהונה, אחד גרים ואחד עבדים משוחררים אפי' עד עשרה דורות עד שתהא אמו מיש', ר' יוסי אומ' אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה.
תניא ר' שמע' בן יוחי אומ' גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה, שנ' [במדבר ל"א] וכל הטף בנשים וגומ' והלא פנחס כהן היה ורבנן החיו לכם לעבדים ולשפחות. הרי ארבע מחלוקות בדבר, לר' יהוד' בת גר פסולה ואפי' נשא יש', אבל בת גיורת שנולדה מיש' היה מכשיר, לר' אליעזר אי איכא צד אחד יש' מכשיר, ומיהו גר וגיורת בתו פסול', ור' יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה, ומיהו הורתה ולידתה בעי, ור' (יוסי) [שמעון] אפי' גיורת עצמה מכשי' ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה דתיפוק לה מכלל זונה. אמ' ר' יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו [יחזקאל מ"ד], אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית יש'. פי' אע"ג דרישיה דקרא מיירי בכהן גדול דכת' אלמנה סיפיה דקרא דרשי בכל הכהנים, ר' יהודה סבר עד דאיכא כל זרע יש', כל עיקר הזרע דהינו האב לאפוקי בת גר זכר, ור' אליעזר מזרע ואפי' מקצת זרע כחוש דהינו מן האם גר שנשא יש', ור' יוסי סבר מזרע שנזרע ביש' שתהא הורתה בקדושתה, ור' שמע' בן יוחי סבר משנזרעו משבאה לכלל יש' דהינו בשנעשת בת שלש גמרו בתוליה שאם תיבעל מכאן ואילך אינן חוזרין, והכי דריש לקרא בתולות מזרע יש' שיהו בתוליה נזרעים בגידולי יהדות.
<h2>דף עח:</h2>
אמ' רב המנונא משמיה דעולא הלכה כר' יוסי, אמ' רבה בר בר חנה הלכה כר' יוסי ומשחרב בית המקדש נהגו הכהנים סילסול בעצמן כר' אליעזר, אמ' רב נחמן אמ' לי הונא בא לימלך מורין לו כראב"י, נשא אין מוציאין אותה ממנו כר' יוסי.
מתני'. האומ' בני זה ממזר אינו [נאמן], ואפי' שניהן מעידים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינו נאמן, ר' יהודה אומ' נאמן. פי' המורה ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות אינו נאמן דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עליו, ואפי' שניהן האב והאם אומרין על העובר שבמעיה שנולד לי מחייבי כריתות אינו נאמן, ר' יהודה אומ' נאמן ארישא נמי פליג.
מאי אפי', לא מיבעיא איהו דלא קים ליה אלא אפילו היא דקים לה לא מהימנא. פי' לא מיבעיא האב דלא קים ליה אם ממנו נתעברה או מאחר אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימנא, ולא מיבעיא האי דאית לה חזקה דכשרות שכבר נולד ויצא לאויר העולם, הנה הוחזק בחזקת כשרות אלא אפי' עובר שעדין לא הוחזק אינו נאמן לפוסלו וזה הפי' נכון ועיקר.
ר' יהודה אומ' נאמן כדתני' יכיר [דברים כ"א] יכירנו לאחרים מיכן אמ' ר' יהודה נאמן אדם לומ' בני זה בכור הוא, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור הוא כך נאמן לומ' בני זה בן גרושה בן חלוצה, וחכמ' אומ' אינו נאמן. פי' המורה אפסולה קיימי אבל לעניין בכור לא פליגי, ואינו נר' לי דהא אמרי' בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"א] שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדינו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמ' אביו על אחר שהוא בכור מהו, שלח להו כותבין הרשאה זה לזה, מספקא ליה אי כר' יהודה אי כרבנן, דתניא יכיר יכירנו לאחרים כול', ותו קאמרי' התם [שם ע"ב] ת"ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמ' אביו שהוא בכור אינו נאמן כר' יהודה, שאינו בכור ואמ' אביו שהוא בכור אינו נאמן כרבנן, אלמ' פליגי רבנן ור' יהודה גם לגבי בכור דלר' יהודה נאמן האב ואפי' במקום שמכחיש החזקה, ולרבנן אינו נאמן להכחיש החזקה ולא האמינתו תורה אלא כשבאו ממדינת הים ולא הכרנום מעולם, ולא הוחזקנו מי הוא הבכור שם הוא נאמן האב, וכל זו השיטה שאומ' כאן בשלמ' לר' יהודה הינו דכת' יכיר יכירנו כול' אומ' גם שם. ורבינו יצחק זצ"ל [ל"ב ע"א מדפי הרי"ף] כתב ואיפסיקא הילכת' כר' יהודה בהדיא בפ' יש נוחלין. והאי דקימ' לן הלכה כר' יהודה הני מילי בדלא איתחזק בכשרות, אבל אי לא אמ' האב בשעת לידה כלום ונפק עליה קלא דבריה הוא ולא קא מערער, ובתר הכי קא פסיל ליה לא מהימן, דיקא נמי דקתני על העובר שבמעיה הכי נמי בני זה דקתני דומיא דעובר הוא דעדין לא איתחזק, ומסתייעא האי סברא מהא דגרסי' בפ' יש נוחלין, וכך הלכה. ואינו נר' לי דאדרבה מיש נוחלין מוכיח דאפי' להכחיש החזקה היה (משמיט) [מאמינו] ר' יהודה, ובהילכת' נמי אמרי' ולא מיבעיא האי דאית ליה חזקה דכשרות כול', אלמא מאי דתני בני זה ממזר הוא בדאית ליה חזקה דכשרות מיירי ואפי' הכי פליג ר' יהודה ואמ' נאמן, עיין מה שכתבתי בערך ס"ד בספר המכריע.
מתני'. מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא וקידשה, אם שלו קדמו קידושיו קידושין ואם של שלוחו קדמו קידושיו קידושין, אין ידוע שניהן נותנין גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה את עצמה, אם שלה קדמו קידושיה קידושין, ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין, אין ידוע שניהן נותנין גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס.
<h2>דף עט.</h2>
איתמ' קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת. פי' שנראו בה סימני בגרות, רב אמ' הרי היא בוגרת לפנינו ובוגרת חשבינן לה וקידושי האב אינן קידושין, ושמואל אמ' חוששין לקידושי שניהן. אימת, אילימ' בתוך ששה בהא נימ' רב הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה, אלא לאחר (שניהן) ששה בהא נימ' שמואל חוששין לקידושי שניהן, הא אמ' שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, לא צריכא בהוא יומא דמישלם ששה רב אמ' הרי בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת, ושמואל אמ' השתא דאיתיאה סימנין. אמ' ליה מר זוטרא לרב אסי הכי נמי קאמ' אמימר הילכת' כותיה דשמואל, רב אשי אמ' הילכתא כותיה דרב, ומסיק תלמ' והילכת' כותיה דרב.
<h2>דף עט:</h2>
מתני'. מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו ואמ' אשה זו שיצאת עמי למדינת הים זו היא ואילו בניה, אינו צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. פי' אינו צריך להביא ראיה על האשה שכבר בדקו אותה כשנשאה. ולא על הבנים, אוקמה רבא בר רב הונא בכרוכין אחריה דמוכח' מילתא דבניה הם. מתה ואילו בניה מביא ראיה על הבנים ואינו מביא ראיה על האשה. פי' מביא ראיה שאילו בניה ואינו צריך להביא ראיה על האשה שהרי בדקו אותה כשנשאה. אשה נשאתי במדינת הים והרי היא ואילו בניה מביא ראיה על האשה ואינו מביא ראיה על הבנים. פי' מביא ראיה שהיתה מיוחסת שהרי לא בדקנוה כאן, ואינו מביא ראיה על הבנים, בכרוכין אחריה. מתה ואילו בניה (מביא ראיה על האשה) מביא ראיה על האשה ועל הבנים. פי' צריך להביא ראיה שהיתה אימן מיוחסת וגם שאילו בניה ואז הם הבנים מיוחסין לכהונה ובלא ראיה אינן מיוחסין לכהונה.
<h2>דף פ.</h2>
אמ' ריש לקיש לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ביוחסין לא. פי' לא שנו דסמכינן אחזקה דכרוכין אלא שאם היה כהן אוכל בקדשי הגבול דהינו בתרומה ובחלה, אבל ליוחסין אם היו בנות אינן נישאות לכהונה עד שיביא ראיה שהן בנותיה, ולא סמכינן אחזקה דכרוכין אחריה לומ' בודאי בנותיה הן.
ור' יוחנן אמ' אף ליוחסין, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות. פי' וכיון שעל החזקות בלי שום עדים מלקין ושורפין וסוקלין, להשיאו לכהונה לא כל שכן. מלקין על החזקות כדרב יהודה, דאמ' רב יהודה אמ' רב הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. סוקלין ושורפין על החזקות כדרבה בר רב הונא, דאמ' רבה בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוק' שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה. פי' נסקלין זה על זה אם בא האיש על האשה, ונשרפין זה על זה אם בא האיש עליהן, ואע"פ שאין עדים בדבר לבד שהוחזקו בכך. אמ' ר' שמע' בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, מעשה באשה אחת שבאת לירושלם ותינוק מורכב על כתיפה והגדילתו ובא עליה והביאוה לבית דין וסקלוה, ולא מפני שבנה ודאי אלא מפני שכרוך אחריה. פי' לא סקלו אותה בעבור שידעו בבירור כי היה בנה אלא מפני החזקה שהיה כרוך אחריה.
<h2>דף פ:</h2>
מתני'. לא יתיחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים, ר' שמע' אומ' אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים, ובזמן שישנה אשתו עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו, מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהן בקרוב בשר, הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו.
מאי טעמ', תנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונשים דעתן קלה, מנהני מילי אמ' ר' יוחנן משום ר' ישמעאל רמז לייחוד מן התורה מנין שנ' [דברים י"ג] כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית ולא בן אב, אלא לומ' לך בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל העריות שבתורה.
אבל אשה [אחת] מתייחדת עם שני אנשי'. אמ' רב יהודה אמ' רב לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצים אפי' בעשרה נמי לא, מעשה והוציאוה עשרה במטה, אמ' רב יוסף תדע דמיחברי בי עשרה וגנבי כשורה ולא מיכספי מהדדי.
<h2>דף פא.</h2>
ואמ' רב יהודה אמ' רב לא שנו אלא (בדרך) בעיר אבל בדרך עד שיהו שלשה, שמא יצטרך אחד מהם להשתין מים ונמצא אחד מהן מתייחד עם הערוה. רב ורב יהודה הוו קא אזלי באורחא הות קאזלא ההיא איתתא לקמיהו, אמ' ליה רב לרב יהודה שיננא דלי כרעך מיקמי גיהנם, אמ' ליה והא מר הוא דאמ' בכשרים שפיר דמי, אמ' ליה כשרין כגון אנן לא אלא כגון חנניה פאפי וחבריו.
אמ' רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד. אי קשיא מיהא דגרסי' בשלהי נדרי' [צ"א ע"ב] ההוא נואף דעל לגבי ההיא איתתא כול' עד אם איתה דעבד איסורא ניחא (דליפול) [דליכול] ולימות כדכת' [יחזקאל כ"ג] כי ניאפו ודם בידיהם וכול', משמ' דאי לאו הכי הות איתתא אסורה והא אין אוסרין על הייחוד, יש לומ' התם יש דברים הניכרים ורגלים לדבר שלמה היה נחבא מן הבעל אילולי שהיה ירא ממנו שבלב רע נכנס כדי לנאף את אשתו בעבור זה יש לאסור, אבל אם לא היה נחבא מן הבעל אלא עומד בגילוי פנים כדרך השכנים הנכנסים זה לתוך ביתו של זה, אע"פ שנתייחד עמה אין אוסרין אותה בכך משום ייחוד בלבד כיון שאין שם דברים הניכרים. ואי קשיא נמי ממאי דאמרי' בפ' שיני דיבמות [כ"ד ע"ב] רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמ' ר' הואיל ומכוער הדבר תצא, או מנעלים הפוכים תחת המטה תצא, והא אין אוסרין על הייחוד, יש לתרץ דרב הוא דאמ' הכא אין אוסרין על הייחוד והתם פליג רב על ר' ואמ' דלא תצא בדבר מכוער, כי אם בעידי טומ', ואפי' לר' נמי לא קשיא דהתם ראו דבר מכוער משום הכי תצא, אבל אם מצא רוכל בביתו אע"פ ששהא שם הרבה ונתייחד עם אשתו לא היה אוסרה ר', דדוקא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אבל בלא אשה חוגרת בסינר לא, הא לך בפירוש שגם ר' המחמיר בדבר מכוער לא היה אוסר בייחוד לבדו.
אמ' רב אשי לא שנו אלא בייחוד דפנויה, אבל בייחוד דאשת איש לא דאם כן אתה מוציא לעז על בניה.
אמ' רב מלקין על לא טובה השמועה, שנ' [ש"א ב'] אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע. מר זוטרא הוה מותיב ליה אפסרא אכתפיה ומקרי אל בני. פי' היה מלקהו באפסר של בהמה ולא היה קורא [דברים כ"ח] והפלה יי"י את מכותך כדתנן במכות [כ"ב ע"ב] אלא אל בני, כדי להודיע שעל לא טובה השמועה מלקה אותו.
אמ' רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד. אמ' רב יוסף פתחה פתח אין חוששי' לה משום ייחוד. רב ביבי איקלע לבי רב יוסף בתר דכריך ריפתא, אמ' להו שקולו דרגא מתותי ביבי, והא אמ' רבה [בעלה] בעיר אין חוששין לה משום ייחוד, שאני רב ביבי דשושבינתיה הות וגיסא ביה.
אמ' רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוש' לה משום ייחוד, אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין להן משום ייחוד. פי' שהפנימיים יש להן דרך על החיצונים ולא החיצונים על הפנימיים, הילכך אם תצא האשה מבפנים לחוץ מתייחדת אשה עם שני אנשים, אבל אחד מן האנשים לא יכנס בפנים, שאין דרכו שם וירא שמא ירגישו בו חבריו. במתניתא תנא איפכא. פי' שאם ה(א)נשים בפנים שמא יישמט אחד מהן ונכנס, ואין איש אחד מתייחד עם שתי נשים, אבל אם הנשים מבחוץ אין חוששין שמא יצא אחד מהן ויתייחד עמהן שהוא ירא מפני חבריו שמא יצאו אחריו. אמ' אביי השתא דאמ' רב כהנא הכי ותני במתניתא איפכא אנן ניעביד לחומרא, ותרויהו אסירי.
<h2>דף פא:</h2>
מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, אמ' רב יהודה אמ' רב מתייחד אדם עם אחותו. פי' לפרקים אבל לא שידור עמה תדיר, ודר עם אמו ועם בתו, כי אמרתה קמיה דשמואל אמ' לי אסור להתייחד עם כל העריות שבתורה ואפי' עם בהמה, תנן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו תיובתא דשמואל, אמ' לך שמואל תנאי היא. וקימ' לן הילכת' כרב באיסורי [בכורות מ"ט ע"ב], וכל שכן דסתם מתני' כותיה.
אמ' רבה הילכתא מתייחד אדם עם שתי יבמות, עם אשה וחמותה, עם אשה ובת בעלה, עם אשה ויבמתה, עם אשתו תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה. פי' שיודעת טעם ביאה ומספרת בשוק, ואינה מוסרת עצמה לביאה מפני קטנותה, ואין לחוש שמא תתפתה גם היא, מאי טעמ' כיון דסניין אהדדי מיגליין אהדדי.
אם הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. וכמה, אמ' רב אחא בר עוירא אמ' רב אסי תינוקת בת תשע שנים ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד שיהו שדים נכונו באשה ושערך צמח בשניהן, והילכת' כאיכא דאמרי.
<h2>דף פב.</h2>
מתני'. לא ילמד אדם רווק סופרים, ולא תלמד אשה סופרים, ר' אלעזר אומ' אף מי שאין עמו אשה לא ילמד סופרים, ר' יהודה אומ' לא ירעה רווק בהמה, ולא ישנו שני רווקין בטלת אחת, וחכמים מתירין. כל שעסקו בתורה לא יתייחד עם הנשים, לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים, לא ילמד אדם את בנו חמר גמל ספן חנוני ורועה מפני שאומנותן אומנות ליסטים. פי' רווק הוא בחור פנוי, ובחורים כשול יכשלו [ישעי' מ'], תרגו' ורווקי רשיעייא מתקל יתקלון, סופרים קורא תינוקות של בית רבן. לא ילמד רווק סופרים, מאי טעמ' אילימ' משום ינוקי, והתניא אמרו לו לר' יהודה לא נחשדו יש' לא על משכב זכור ולא על הבהמה, אלא רווק משום אמהתא דינוקי, אשה משום אבהתא דינוקי. מפני שאומנותם אומנות ליסטים, חמר וגמל לוקטים עשבים ופירות מן הכרמים ומן השדות ונשכרין לבני אדם ועוברים על תנאם, ורועה בהמות שלו מעבירן לרעות בשדות אחרים, וחנוני רגיל בהונאה לערב מים ביין וצרורות בחיטים.
